AVReviews

הפעם צפיתי בסרט מותחן הדרמה התיאלנדי, ״רעב״ אשר זמין בשירות נטפליקס. בכתבה זו אנסה להסביר לכם מדוע לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך.

תקציר העלילה – רעב

אאוי היא טבחית מוכשרת שעובדת בעסק המשפחתי הצנוע של אביה. היא מבשלת מנות תיאלנדיות מסורתיות ומרגישה לא ממומשת ומשועממת. כשסו-שף זוטר של השף הנודע, השף פול, טועם במקרה מהאוכל שלה, הוא משאיר לה כרטיס ביקור, שמעניק לה אפשרות לעבור מבחן אצל השף.

אאוי מגיעה למבחן ומצליחה לעבור אותו, אז מתחיל האימון הקשוח שלה בדרך להפוך מפעילת הפס החם של השף. השף פול הוא שף של אירועים פרטיים של העשירים ביותר. בכל ארוחה הוא בונה תפריט ייחודי שכולל המון show וממש לא מסתכם רק באוכל. כשבאחד מאותם האירועים הוא עובר את הגבול מבחינת אאוי, היא מחליטה לעזוב. יזם מבטיח בתחום המסעדנות מחליט לתת לה את האפשרות להיות השפית המובילה במסעדה חדשה.

האם החלום הגדול של אאוי בדרך להתגשם? ומהו המחיר שהיא נאלצה לשלם בדרך?

השורה התחתונה

״רעב״ הינו סרט דרמה חברתית מבריק. זהו סרט שכביכול עוקב אחר סיפורה של בשלנית בדרך הקשה להפוך לשפית, אך בפועל מספר את סיפורו של דור ושל התרבות האנושית המודרנית. למעט טענה קלה בדבר אורכו של הסרט, מדובר כאן ביצירה מרשימה ומרתקת שלגמרי החזירה לי את ה״רעב״ לסרטים איכותיים.

משחק ועריכה

אני לא מומחה גדול של סגנון המשחק האסיאתי, אך יצא לי בשנים האחרונות לצפות במספר תכנים אסיאתיים בטפליקס, בעיקר תכנים קוראינים. כמו שבקולנוע האירופאי ישנם קווים של משחק מאוד מאופק, נראה שיש גם קווים כלליים במשחק האסיאתי. מצד אחד ישנו את האיפוק, מצד שני ישנה תיאטרליות מובנת כלשהי, מעין הבעת רגשות מוזמת בקצת, בעיקר בנושא של רגשות שליליים כמו תסכול, או קנאה. בסך הכל רמת המשחק בסרט מעולם לא גלשה לפסים מוגזמים מידי, אך אם מגיעים מהקולנוע ההוליוודי, קשה שלא להרגיש את ההבדלים.

העריכה היא נקודה חשובה בסרט מכיוון שמדובר כאן בסרט בארוך של כמעט שעתיים וחצי. זהו סרט שלוקח את הזמן ומנסה למצות את הפואנטה מכל סיטואציה וסצנה. יש חשיבות ומסר ברוב המוחלט של ההתרחשויות ועדיין היה קשה שלא להרגיש, שניתן היה לקצץ קצת פינות ואולי אף כמה סיקוונסים שלמים.

המסרים החברתיים של הסרט

הסרט מעביר ביקורת חריפה על עולם המסעדנות המודרני, אך ברור שעולם המסעדנות מהווה רק ראי לביקורת חברתית חריפה.

תוכניות האוכל הרבות חשפו בפנינו את עולם המסעדנות עם כל הפלצנות שלו מצד אחד והדיקטטורה עד כדי אלימות מהצד השני. שני האלמנטים האלה מככבים בסרט. השף פול הוא דמות אקסצנטרית, שואף לשלמות בלי שום מקום לפשרנות. כשמישהו בצוות אינו מצליח למלא אחר ההוראות שלו, העסק מתדרדר במהירות, אין פה חמלה, או רצון כלשהו ללמד, הוא שואף לשלמות שתבוא לחלוטין מהצד של העובדים.

הארוחות-אירועים המרהיבים ״מידי״ של השף מראים את האבסורד של תעשיית האוכל האליטיסטית. זה לא מספיק כבר לבשל משהו טעים, זו צריכה להיות הצגה. לא פעם ההצגות של פול גורמות לסועדים שלו לאכול בצורה פרעית ודוחה. זה מהווה ניגוד לעושר והניקיון של הסועדים, החוויה העלית שהם מחפשים היא דווקא חוויה חייתית משהו ורחוקה מהעידון, שהם כביכול משדרים כלפי חוץ.

כשאאוי מגיעה למבחן אצל פול, מולה מתחרה בשלן שלמד בבית ספר נחשב לקולינריה וכבר עבד בכמה מקומות. פול מבקש משניהם לבשל מנה, בעוד אאוי מגישה את הוורסיה הקלסית, המתחרה שלה מגיש מנה מפונפנת. פול שולח אותו הביתה באופן אלים, לאחר שהמודח אינו מקבל זאת באופן מכובד, ומזלזל במנה של אאוי. פול אומר שאלה שלמדו בבתי הספר האלה חסרי מעוף.

אולי המוטיב המרכזי בסרט הוא הפער בין העניים לעשירים. הפערים האלה הם בלתי הגיוניים במדינות מסוג זה. העשירים עורכים מסיבות ונשפים, מחפשים חוויות ״גדולות מהחיים״, בעוד העניים עובדים קשה ומשרתים אותם. הסרט מציג שלל סוגים של עשירים, פוליטיקאים, סלבריטאים, מתעשרים חדשים של תעשיית הקריפטו ועוד. בנוסף ישנה הדגמה גם של מה קורה, כשאחד מאותם העשירים נופל ממעמדו הרם. כל קבוצות העשירים הללו מוצגות באופן מגוחך ומוגזם, בניסיון של יוצר הסרט להראות את האבסורד של אורח חייהם.

אני רוצה לציין כמה מהנקודות החזקות בסרט מבחינתי. כאשר אאוי הצליחה להרוויח קצת כסף, היא ואחיה (או שזה השכן שלהן, היה קשה להבין), מחליטים לפנק את אביהם. הם קונים לו סטייק ומשקה קפה יוקרתי. האב טועם את שני הדברים ושואל ״הדברים הללו הם יקרים כי הם מיוחדים, או מיוחדים כי הם יקרים?״. זהו משפט חזק, שמהווה ביקורת לגבי תרבות הצריכה המודרנית. האב קם ומכין מנה פשוטה לכל המשפחה, שבבירור נהינת יותר מהמנה הפשוטה.

נקודה חזקה נוספת היא כאשר השף פול מגיע לבקר את אאיו לאחר שהיא פתחה מסעדה. הוא מסביר לה שמעכשיו כל מה שהיא תחשוב זה ״האם אני עדיין מספיק טובה?״, ״מתי אני אפול?״ וכו. זה מראה על הלחץ של עולם המסעדנות, אך כמובן שניתן להשליך זאת גם אל עולם העבודה הקפטיליסטי המודרני.

לכל אורך הסרט עד לסופו (אותו לא אגלה כאן), אאוי רודפת אחר חלום. כשהיא מגיעה לאודישן אצל שף פול, הוא שואל אותה מדוע היא רוצה לעבוד אצלו, התשובה שלה היא ״אני רוצה להיות מיוחדת״. אני חושב שיש כאן ביקורת לגבי הרצון העז של האנשים בימינו להרגיש מיוחדים. אאוי עובדת נורא קשה, זוכה ליחס משפיל מהשף שלה, מזניחה את העסק המשפחתי וגם את אביה שהפך לחולה. אז מגיעה ההצלחה, היא פותחת מסעדה, ושוב היא לא מאושרת לרגע, המרדף להשיג את הדבר הבא מעולם לא פוסק וניכר, שאאוי פשוט מונעת מכוח האנרציה ולרגע לא עוצרת לחשוב, האם זה באמת מה שהיא רוצה? האם להיות מיוחדת בכלל עושה אותה מאושרת?

השף פול, הוא שף מצליח וכנראה גם עשיר, אך גם אצלו אין אף רגע של אושר, גם הוא, שכבר מזמן הוכיח את גדולתו, תקוע כמו אוגר בגלגל.

המוטיב האחרון, שאני רוצה להתייחס אליו בסרט הוא מוטיב ״הרעב״. מאחורי הצווארון של השף פול כתוב ״רעב״ וזה השם של קבוצת השפים שלו. על פי פול מצליח רק מי שהוא רעב, כלומר מי שרוצה להצליח יותר מכל, מי שממוקד במטרה ולא מוותר לעצמו. זהו אולי המתכון להצלחה, אך מה עם המחיר בדרך? האם ההצלחה היא המטרה? ואם זו אכן המטרה, האם זו מטרה שניתן איי פעם להשיג או לכבוש? משפט חזק נוסף שנאמר בסרט בהקשר הזה, ״כשאתה עני אתה אוכל בשביל להשביע את הרעב, אך כשיש לך מספיק כסף, אתה כבר לא יכול לעצור את הרעב״.

ההשוואה הבלתי נמנעת ל״התפריט״

הדמיון לסרט ״התפריט״ זעק לכל אורך הסרט, זאת למרות שמדובר בסרטים שונים מאוד בסגנון. ״התפריט״ הוא סרט הוליוודי, תיאטרלי, שמשלב בתוכו אלמנטים מז׳אנר האימה. לעומתו, ״רעב״ הינו סרט אסיאתי, עם קצב אחר, מראה הרבה יותר אותנטי ומשחק שונה לחלוטין. למרות הבדלי סגנון אלה, שני הסרטים מעבירים ביקורת נוקבת על עולם המסעדנות, הפלצנות שבו והאובססיה של אנשים כלפיו.

בשני הסרטים, עולם המסעדנות הוא משל לאנושות כולה, המצליחים, אלה שרוצים להצליח בכל מחיר, האנשים שרוכבים על ההצלחה של אחרים, המבקרים ועוד. מדובר בשני סרטים מבריקים, שניהם מהטובים שראיתי בשנים האחרונות. אך אם תשאלו אותי, דווקא המוצר הפחות מהוקצע והלא הוליוודי, שבכל זאת מעביר את המסר בצורה יותר מעודנת ופחות אלימה, זאת מבלי לחסוך בביקורת, הוא כנראה הסרט שישאר אצלי במחשבות ליותר זמן.

סיכום

״רעב״ הינו סרט דרמה חברתית מבריק. זהו סרט שכביכול עוקב אחר סיפורה של בשלנית בדרך הקשה להפוך לשפית, אך בפועל מספר את סיפורו של דור ושל התרבות האנושית המודרנית. המוטיבים המרכזיים של הסרט הם הפערים של העשירים לעומת העניים כביקורת חברתית, והרצונות של האנשים להצליח בכל מחיר, מבלי בכלל להבין אם זה מה שיעשה אותם מאושרים, כביקורת יותר אישית על הדור של ימינו.

זהו סרט מרתק שבאמת הצליח להחזיק אותי לכל אורכו ויחד עם זאת, אני חייב לציין שהעריכה כאן קצת נרדמה על המשמר ושעתיים וחצי זה מעט יותר מידי זמן בשביל סרט שכזה.

בתקופה האחרונה, יוצא לי פחות ופחות לבלות מול הטלוויזיה, אך הסרט הזה בהחלט החזיר לי את ה״רעב״ לקולנוע איכותי. ועל כן…
הציון שלי: 9/10