AVReviews

שיטת קומינסקי היא סדרה קומית חדשה מבית נטפליקס בכיכובו של מייקל דאגלס. מדובר בסדרה דיי קצרה, 8 פרקים בלבד כשאורך כל פרק הוא כ-25 דקות (אורך דיי סטנדרטי לפרק של קומדיית מצבים). מייקל דאגלס מגלם את סטנלי קומינסקי, שחקן הוליוודי כושל שמתפרנס כעת מסטודיו למשחק שהוא מלמד בו. החבר הכי טוב של סטנלי הוא נורמן, שהוא גם הסוכן שלו. את נורמן מגלם אלן ארקין. החברות שלהם מתבטאת במפגשים במסעדה קבועה, בה יש מלצר גמלוני עם ידיים רועדות, שגורם להם להיראות צעירים.

אישתו של נורמן, איליין, שמסתבר שסטנלי הכיר ביניהם, היא חולת סרטן ובתחילת הסדרה היא נפטרת. נורמן מתקשה מאוד להתמודד עם מותה של איליין ולמעשה ממשיך לשוחח איתה גם לאחר מותה (כשהיא מופיעה מולו ומנהלת איתו את השיחה).

לא ממש נשמע כמו קומדיה עד כה? כאן בדיוק הקסם של הסדרה לטעמי, האופן הסרקסטי שבו סטנלי ובעיקר נורמן מסתכלים על החיים, השיחות העוקצניות שהם מנהלים והחברות האמיצה ביניהם, מכניסה המון קלילות ושנינות בהתמודדות שלהם עם החיים בגילם המתקדם.

סטנלי וליסה.

אחת הסטודנטים בסטודיו של סטנלי היא ליסה, בגילומה של ננסי טראוויס. בניגוד לשאר הסטודנטים הצעירים, ליסה היא אישה בוגרת, גרושה, ואם לנער מתבגר ומעט סדיסט. כמובן שמתפתח רומן בין ליסה לסטנלי, אבל רומן שמתאים לבני הגיל. הדייט הראשון הוא בבית חולים, השני בלוויה, הבנתם את הקטע.

יש מספר הופעות אורח בסדרה, למשל ג’יי לנו שמגלם את עצמו, או דני דה-ויטו שמגלם רופא אורולוג סרקסטי וציני במיוחד שבודק את הפרוסטטה של סטנלי.

דני דה-ויטו בתפקיד ד”ר וקסלר.

לא כל הסדרה סובבת סביב “זקנים”, את הצד הצעיר יותר של הסדרה מגלמות הבנות של סטנלי ושל נורמן. הבת של סטנלי (מאחד משלושת הנישואין הכושלים שלו) היא מינדי. מינדי עוזרת לסטנלי בניהול הסטודיו והיא בלי ספק הקול הבוגר וההגיוני בין שניהם, כמו כל שאר הדמויות בסדרה גם מינדי מצטיינת בציניות.

הבת של נורמן, פיבי, מעט שונה. היא מכורה לסמים ולא ממש שומרת על קשר עם נורמן ואיליין. היא מייצגת את הכבשה השחורה של המשפחה, כזאת שיש בכל משפחה הוליוודית. הדמות של פיבי היא וולגרית, מצד אחד לא ממש מתאימה לסדרה, מצד שני, כן מייצגת תרבות הוליוודית ויש כמה קטעים ממש מצחיקים איתה.

נורמן ופיבי.

אז מינדי ופיבי, מייצגות את דור הביניים, ואילו הסטודנטים של סטנלי מייצגים את הדור הצעיר. הם מנסים להצליח בהוליווד וכל אחד מהם מייצג טיפוס אחר. הסטודנטים מציגים קטעי משחק שהם עבדו עליהם, חלקם ממש טיפשיים ואחד מהם לטעמי היה ממש מוגזם בבוטות שבו.

ככה שאומנם גיבורי הסדרה הם בני הדור השלישי, אבל היא כן נותנת במה גם לדור השני וגם לדור הצעיר. כאשר בכל דור ישנו ייצוג לטיפוסים שונים שמראים צד אחר של גיבורי הוליווד של אותו דור.

שיעורי המשחק בסטודיו של סטנלי.

מעבר לעובדה שמדובר בדמויות מעולם הבידור, אני חושב שהסדרה יותר מתמקדת בפן האנושי של הדמויות. סטנלי ונורמן הם חלק מתעשיית הבידור, אבל בסופו של דבר הם שני קשישים עם בעיות של קשישים וכל אחד מהם לוקח את זה לכיוון אחר. סטנלי מנסה להישאר צעיר, גם כשזה קצת פתטי, ואילו נורמן נופל לסרקזם מריר וקצת עייפות (אולי תחילתה של דמנסיה) אחרי שאשתו נפטרה.

רמת המשחק כאן מעולה לטעמי, גם אם חלק מהדמויות מעט מוגזמות, זה בדרך כלל רק תורם לגיוון של ההומור בסדרה. ההומור כאן נובע לרוב מדרכם המיוחדת והצינית של הקשישים לראות את החיים, אבל דמויות כמו פיבי ומינדי מוסיפות גם גוון צעיר יותר להומור המשובח של הסדרה.

הכוח הגדול ביותר של הסדרה הוא ללא ספק הדיאלוגים השנונים, כמעט בכל משפט וכל דמות יש כל כך הרבה ציניות ויכולת לראות את הבדיחה בכל סיטואציה שזה פשוט מדבק. אני מעריץ גדול של הסדרה “משפחה מודרנית”, בעיניי זו הקומדיה הטובה ביותר על המסך (גם אחרי 10 עונות). אני לא חושב שהדמויות או רמת התחכום של ההומור בשיטת קומינסקי הם באותה רמה, אבל כתיבת הדיאלוגים, לטעמי לא נופלת רחוק מ”משפחה מודרנית”.

הסדרה שמה את סנדי במרכז, אבל לטעמי דמויות המשנה מעפילות עליו ברמת העניין בהם ולדעתי הדמות המעניינת והמצחיקה ביותר בסדרה היא דווקא זו של נורמן.

יש לי איזה קטע עם סרטיםסדרות על קשישים, איכשהו אני תמיד נורא מתחבר לדרך בה הם רואים את החיים ממרומי גילם. משהו בסרקזם שבדרך כלל נוטף מהם, משהו באיך שהם רואים את מה שבאמת חשוב בחיים ניראה מקסים בעיניי.
אני למשל נורא אהבתי את הסרט “Last Vegas” שגם שם מייקל דאגלס משחק, יחד עם דה-נירו ומורגן פרימן, למרות שרוב האנשים שהמלצתי להם על הסרט פחות אהבו. כמו-כן הסרט “The Bucket List” עם ג’ק ניקלסון ומורגן פרימן, פחות מצחיק אבל מאוד מרגש ומקסים בעיניי.

אז כנראה שיש לי איזו נקודה רגישה לז’אנר הזה (אולי נפש של זקן או משהו), בכל אופן, נורא נהניתי מהסדרה ולא פעם היא הצליחה ממש להצחיק אותי מעבר להרגשת השעשוע התמידית שהיא משרה. בנוסף במספר סצנות, הסדרה גם מצליחה לרגש וזה באמת יפה בסדרה קומית.
הציון שלי: 8/10.

ביקורת זו פורסמה באתר Dtown: