fbpx

ביקורת ל-Split (2016)

 
לקראת הבכורה
של הסרט 
Glass השבוע, צפיתי ב-Split מ-2016 בנטפליקס. Glass הוא סרט ההמשך של Split. למרות שספליט הוא סרט עצמאי, סצנת ה-pre credits
שלו קושרת אותו ליקום של "בלתי שביר"

 משנת 2000 בכיכובם של ברוס ויליס וסמואל ג'קסון.
הסרט
Glass יחבר את הדמויות של שני הסרטים ואמור לחתום את הטרילוגיה של הבמאי ההודי, מ.
נייט שיימליין ("החוש השישי").
ספליט הוא סרט
מותחן פסיכולוגיאימה וזוהי הצפייה הראשונה שלי בסרט.
 

תקציר העלילה

שלוש נערות נחטפות
בדרך חזרה ממסיבת יום הולדת, הן מורדמות ומתעוררות בחדר נעול במרתף כלשהו. קלייר
ומרסיה הן נערות פופולריות, ואילו קייסי היא נערה לא מקובלת חברתית.
החוטף שלהן הוא
דניס (ג'יימס מאקבוי). דניס הוא אחת מן הזהויות של קווין ונדל קראמב, שסובל מהפרעה
פסיכולוגית שמכונה
Dissociative identity disorder (DID). למעשה מדובר בפיצול אישיות חמור, לקווין יש
23 אישיות שונות.
 
שלוש מאישיות
אלו הן דניס, פטרישה והילד הדוויג, שמתאחדים יחד במזימה להקריב נערות תמימות
ל"חיה" הרעה. המוטיבציה שלהם היא לזכות בהכרה עבור אנשים שסובלים,
ציטוט: "האנשים השבורים הם האנשים שהתפתחו יותר".
פטרישה – האישיות הנשית של קווין.
 
הנערות החטופות
מבינות שהחוטף שלהן סובל מפיצול אישיות, וקייסי מנסה לנצל את הדוויג, ילד בן 9 על
מנת שיעזור לה לצאת.
 
למרות מצבו של
קווין הוא חיי כביכול חיים רגילים ונפגש עם הפסיכולוגית שלו ד"ר פלטשר אחת
לשבוע. פלטשר מרותקת מהמטופלים שלה (שהיא מגדירה אותם בתור משפחתה) שסובלים
מההפרעה הזו של פיצול אישיות חמור. היא מדברת על מקרים בהם יש שינויים פיזיים בין
האישיות, לדוגמה אישיות אחת אלרגית למשהו בעוד השנייה לא. ניראה שקהילת הפסיכולוגים
דיי מזלזלת באמיתות הדברים, בעוד פלטשר מרגישה שהמצב הזה יכול להיות הוכחה
לפוטנציאל האדיר של המוח שלנו.
ד"ר פלטשר.
 
העניין הרב שפלטשר
מגלה במצבו של קווין (שבדרך כלל בא אליה בתור בארי) אולי מסביר את העיוורון שלה
מרמת הסיכון הגבוהה בחלק מאישיותו.
ספליט הוא סרט
קטן מבחינת הלוקיישנים וכמות השחקנים וניראה ששמליין מצטיין בסרטים מהסוג הזה.
האווירה האיטית והמאיימת של הסרט פשוט מהפנטת. רוב הסרט מתרחש במרתף של קווין, כשסצנות
של פגישות עם ד"ר פלטשר ופלאשבקים מעברה של קייסי, מהווים את האתנחתות היחידות.
אחד מניסיונות הבריחה של קייסי.
 
 
תצוגת המשחק של
ג'יימס מאקבוי בסרט מרשימה ומטלטלת, כל אישיות משוחקת בצורה שונה. יש מספר סצנות
בסרט בהן הוא עובר בין אישיות במהירות וג'יימס משחק את זה בצורה נפלאה. הבעת הפנים
הרצינית של דניס, הנשיות של פטרישה, הילדותיות של הדוויג, כל אלו מורגשים מבלי
להיות מוגזמים. גם אנה טיילור-ג'וי שמגלמת את קייסי עושה עבודה מעולה בסרט.
תצוגת משחק מהפנטת ומטלטלת של ג'יימס מאקביו.
יש מעט מאוד סצנות
גראפיות בסרט, ואני לגמרי מעדיף את סרטי האימה שלי ככה. מבחינתי כשהאימה מרומזת, היא
עמוקה יותר ומעוררת מחשבה יותר. יש בספליט מעט ייסוד פנטזי, אבל מה שהוא מנסה לאמר
הוא "אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו מאמינים שאנחנו". זו אמירה בהחלט
מעוררת מחשבה. באווירה וגם במחשבות שהסרט מעורר הוא בהחלט הזכיר לי את "בלתי
שביר".
 
למרות שהסרט דיי
קטן ומתאר בעיקר את מקרה הכליאה של הנערות, אנחנו מקבלים ברקע רמזים לעברו של
קווין ויחסיו עם אימו, לעברה של קייסי וגם לתיאוריה של ד"ר פלטשר שהיא מנסה
לקדם כל חייה. כל אלו נותנים רקע מספיק רחב לסרט כדי שהוא לא יחשב לסתם תיאור של
מקרה כלשהו, כמו שלא מעט סרטים עושים בשנים האחרונות.
 
 
לסיכום מדובר
באחד המותחניםסרטי האימה המהוקצעים והטובים שראיתי בשנים האחרונות. הסיפור דיי
קטן אבל מבוצע ברמה מאוד גבוהה. האווירה והמתח גרמו לי להיות על קצה הספה במשך כל
הסרט ותצוגת המשחק של ג'יימס מאקבוי מרתקת ונפלאה לטעמי.
הציון שלי: 8.5/10.

כתיבת תגובה