AVReviews

“חומריו האפלים” היא סדרה המופקת בידי ה-BBC ומופצת על ידי HBO. הסדרה מבוססת על טרילוגיית ספרי פנטזיה של הסופר פיליפ פולמן. לאחר שנהניתי מאוד מהעונה הראשונה, האם גם העונה השנייה הצליחה לשמור על הרמה הגבוהה של קודמתה?

אם אתם רוצים תזכורת חביבה של אירועי העונה הקודמת הנה סרטון בו דפנה קין, הכוכבת הראשית של הסדרה (מגלמת את ליירה בלאקווה) מתארת את תקציר האירועים המרכזיים של העונה:

תקציר העלילה – חומריו האפלים עונה 2

בסיום העונה הקודמת ליירה רודפת אחר לורד עזריאל (שהתברר כאביה) לתוך הפתח בין העולמות שהוא יצר. חברה הטוב רוג’ר הוקרב בידי עזריאל בתהליך שיצר את השער הזה. ליירה כועסת וכאובה על הפסד חברה הטוב.
במקביל לכך בעולם שלנו, וויל מוצא גם הוא פתח ועובר אף הוא לעולם אחר. גם ליירה וגם וויל מגיעים לאותו העולם, עולם שכולל עיר מבוצרת ונטושה, עם מגדל גבוה במרכזה. לאחר שהם נתקלים זה בזה, הם למדים על העולמות השונים שלהם ומחליטים לשתף פעולה. וויל יקח את ליירה לעולם שלנו, כדי שהיא תוכל ללמוד שם על המהות של “האבק” ובתמורה ליירה תשתמש באלתיומטר שלה, על מנת למצוא את אביו של וויל. ככל שהעונה מתקדמת, הקשר בין וויל וליירה מתהדק ואנחנו מבינים ששניהם הם דמויות מפתח בנבואה, שיכולה להציל או להרוס את כל העולמות.
בינתיים, בעולמה של ליירה, מריסה (אימה של ליירה) רוקמת מזימות לקדם את האב מקפיל בסולם הדרגות של המג’יסטריום, על מנת לקבל יותר חופש פעולה. מריסה רוצה למצוא את ליירה בכל מחיר.

פנטזיות ילדותיות

מי שעוקב אחר הסקירות והפרסומים שלי, הבין כבר שאני מאוד מחבב פנטזיות מעט ילדותיות. פנטזיות שכוללות דרקונים ומכשפים, יחשבו ילדותיות עבור הרבה אנשים, גם עם התכנים יכללו אלימות או מין בוטה. אני מאוד אוהב את היסוד הפנטזי של התכנים, ושופט אותם בעיקר על פי רמת העניין של אותו היסוד. לכן כשבאה סדרה כמו “חומריו האפלים”, או למשל “הקריסטל האפל: עידן המרד“, לי אין שום בעיה עם האלמנט הילדותי בהן. כל עוד יסוד הפנטזיה מעניין ויש מאחוריו רעיונות טובים, אני לגמרי נהנה מתכנים אלה.

היופי של עולם הפנטזיה של חומריו האפלים

עולם הפנטזיה של “חומריו האפלים”, הוא עשיר ומגוון. בעונה השנייה של הסדרה מוצגים שלושה עולמות שונים. בעולם של ליירה, עיקר העלילה מתמקדת במג’יסטריום, שפוחדים לאבד את אמון הציבור בעקבות משהו שולי כמו העבודה, שנפתח שער בין עולמות מקבילים. דבר שכמובן מפריך את כל התיאוריות הדתיות שלהם. המכשפות מבינות שליירה היא חלק מנבואה שיכולה להציל את כל העולמות והן יוצאות לעזור לה, לא לפני שהן מנהלות וויכוח פנימי בנוגע לתגובה הנכונה לתוקפנות של המג’יסטריום.
לי סקורסבי, ההרפתקן והטייס, יוצא לחפש אחר שאמן כלשהו, על מנת שיעזור לו להבין כיצד הוא יכול לעזור לליירה. במהלך החיפושים של לי, אנחנו נחשפים לעוד כמה אזורים מרתקים של העולם הזה.

הדמות הכי קשה לפיצוח בסדרה, היא ללא ספק דמותה של מריסה. מריסה היא פסיכופתית, מניפולטיבית ונטולת רגשות, ועדיין אני מתקשה להחליט אם היא טובה או הנבל. היא מתרעמת על היחס לנשים ומדע בעולמה והייתה רוצה להיות חוקרת, היא מחפשת את ליירה ורוצה כביכול לשמור עליה, אבל כל מה שהיא עושה, מתבצע באכזריות וקור לב. כך שאני עדיין מבולבל וסקרן בנוגע לאופייה האמיתי.

על נושא ה”דמונים”, כתבתי בסקירה שלי לעונה הראשונה. אני חושב שזהו רעיון מרתק והוא גם מבוצע בצורה מאוד משכנעת. ה”דמון” הוא חיה הקשורה לנשמה של האדם, בעולמה של ליירה. לכל אדם יש דמון משלו, זו חיה שיכולה להחליף צורה עד לרגע שהאדם מגיע לבגרות, אז הדמון מקבל על עצמו צורה אחת והיא מהווה מעין רמז לאופי של האדם. הקשר בין האדם והדמון הוא כזה, שהם חלק אחד מהשני. אם מכאיבים לדמון, זה כואב גם לאדם ולהפך. הסמליות של הדמון, אינה מוסברת בצורה ברורה בסדרה עד כה, אך ההנחה שלי היא שמדובר בסמליות לתהליך הבגרות וגיבוש האופי העצמי, בו זמנית מדובר גם בסוג של קיטלוג, שאנחנו עושים לאנשים מהרגע שהם מתבגרים.
הקשר המיוחד בין ליירה והדמון שלה, פן, הוא פשוט חברות אמת מקסימה ובכל פעם שהם על המסך, זה מחמם את הלב. יכול להיות שזה נוגע יותר באנשים שאוהבים חיות. בכל מקרה הוויזואליזציה של הדמון, וזה שהם לא נראים מוזרים כשהם מדברים, זהו הישג מרשים, מבחינת ה-CGI, של יוצרי הסדרה.

עולם הביניים שליירה ו-וויל מגיעים אליו, מהווה חלק גדול בעונה השנייה. זהו עולם מרתק, עם עיר ציורית ונטושה, עם מגדל מסתורי במרכזה ורוחות רפאים, שמסתבר שתוקפות רק מבוגרים. הרוחות, כמו הדמונים, לדעתי מסמלים איזה חלק בנו שמת או לפחות משתנה כשאנחנו מתבגרים.

הצד של העולם שלנו

העולם שלנו מככב אף הוא לא מעט בעונה השנייה ועבורי זה היה החלק הפחות מוצלח של העונה. כל עוד העלילה מתרחשת בעולמות קסומים, הפנטזיה עובדת נהדר, כשאנחנו עוברים לעולם שלנו, יש ניסיון כלשהו לקשור בין המדע שלנו ליסוד הפנטזיה המרכזי בסדרה. זה מרגיש כמו ז’אנר אחר לגמרי ופחות התחבר לי.
דמות חדשה מהעולם שלנו שמצטרפת לסיפור, היא מארי, חוקרת פיזיקה שהייתה בעבר נזירה. ליירה מגיעה אליה, בשאלות על ה”אבק” ושתיהן מנסות להבין את הקשר המוזר בין שני העולמות.

אם אני מנסה לחבר את כל העולמות ולנסות לסכם את המשל של הסדרה, מתואר מאבק כלשהו בין מדע ודת. המאבק והוויכוחים בין שני התחומים הם כמובן מוכרים, אך נוצרה אצלי התחושה, שהסופר שיצר את “חומריו האפלים” מנסה להעביר מסר, שלדעתו יש קשר הדוק בין שני התחומים הללו.

סיכום

העונה השנייה של “חומריו האפלים”, מפגישה את שני הגיבורים, שחיו בעולמות נפרדים בעונה הראשונה, ליירה ו-וויל. הכיוון של הסיפור הולך לקראת נבואה הרת גורל, בה לשניהם יהיה חלק משמעותי. שלוש עולמות מופיעים בעונה הזו, ובעוד הקסם וההתרחשות בשני העולמות הבדיוניים הייתה קסומה ומרתקת, החלק שמתרחש בעולם שלנו הרגיש מעט תלוש ופחות דיבר אלי.
העונה השנייה כוללת רק שבעה פרקים והרגישה לי מעט קצרה מידי (בעונה הראשונה היו שמונה פרקים). קצב העלילה טוב, יש מתח ומסתורין ואני מחכה כבר לגלות כיצד הדברים יתקדמו. זה בדיוק הסימן לפנטזיה מוצלחת ולטעמי “חומריו האפלים” היא אכן כזאת. הסיפור בעונה השנייה מרגיש מעט אינטימי וקטן יותר. רוב ההתרחשות היא סביב ליירה וויל, יש פחות קטעי קרבות וקבוצות שונות, כמו שהיו בעונה הראשונה (כגון ה”סוענים” או דובי הקוטב המשוריינים).
שורה תחתונה, “חומריו האפלים” היא פנטזיה מושקעת וסוחפת ונהניתי מאוד ממנה גם בעונתה השנייה.
הציון שלי: 8/10