אתמול התרחש אירוע נדיר – מצאתי את עצמי פעמיים בקולנוע באותו היום. בצהריים צפיתי ב״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״, הסרט החדש של מארוול, ואילו בערב צפינו בגרסה החדשה של ״האקדח מת מצחוק״. בכתבה הזו אשתף אתכם ברשמים הקצרים שלי משני הסרטים.
ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים
אחרי שתי גרסאות לא מאוד זכירות של ״ארבעת המופלאים״ (2005 ו-2015), נדמה שכל עשור זוכה לנסות את מזלו עם עיבוד קולנועי חדש לפרנצ׳ייז הזה. ב-2025 מגיע ניסיון נוסף, הפעם כחלק מהיקום הקולנועי של מארוול – יקום שנראה שמתקשה למצוא את עצמו מאז שיא ההצלחה של סרטי ״הנוקמים״.
תקציר העלילה – ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים
העולם שבו מתרחש הסרט הוא עולם רטרו-עתידני ודיי אפור, המהווה שילוב מעט מוזר בין שנות ה-60 לטכנולוגיה עתידנית. לאחר סקירה קצרה של כיצד ״ארבעת המופלאים״ קיבלו את הכוחות שלהם והפכו למגיני האנושות, הסרט קופץ קדימה 4 שנים. בעוד העולם חוגג את ההצלחה של קבוצת הגיבורים הזו מגיע איום חדש בעוצמה שהארבעה והעולם טרם הכירו. ״המבשרת״ מגיעה לכדור הארץ ומודיעה על כך שימיו של כדור הארץ ספורים מכיוון שמשמיד העולמות, ״גלקטוס״, החליט שכדור הארץ זהו היעד הבא שלו.
הארבעה יוצאים לחלל כדי לנסות לנהל משא ומתן עם גלקטוס ולהציל את העולם, כשברקע סו מצפה לילד ראשון עם ריד. כמו בכל סרט של מארוול – כל זה מוביל לעימות ענק על גורל האנושות.
דעה קצרה
כבר מהפתיחה היה לי קשה עם הסרט, ההיכרות המהירה עם הדמויות לא עוררה בי שום הזדהות עימן. יש כאן אוסף שחקנים מצויין, בראשות פדרו פסקל המגלם את ריד, ונסה קירבי המגלמת את סו, אבון מוס‑בכרך הנפלא מ״הדוב״ שמגלם כאן את בן גרים, ג׳וזף קווין המגלם את ג׳וני סטורם ולבסוף ג׳וליה גרנר (״אוזרק״) המגלמת את דמותה של ״המבשרת״. הקאסט הבאמת מרשים הזה לא מצליח מבחינתי להרים את הדמויות ולהפיח בהן רוח חיים. כל המשחק כאן עובד חזק מאוד על להיות מאופק, לא משנה מה גודל המשבר והאיום שמולו הדמויות עומדות הן שומרות על ״קור רוח״ מוגזם ולא פרופורציונלי.
הנה כמה דוגמאות: כשסו וריד מצפים לילדם הראשון, אחרי כמה שנים שהם מנסים להביא ילד ולא מצליחים, ההתרגשות שלהם היא כה מאופקת. כשג׳וני, אחיה של סו, מנסה לקבל הכרה וכבוד מריד, התסכול שלו מופגן באיפוק מוחלט – בשלב מסוים זה כבר הופך להיות מעצבן במיוחד, כאילו הבימאי ביקש מהשחקנים לא להפגין רגש, לא משנה מה קורה.
האיפוק והתחושה ״חסרת הכוח ואמוציות״ הזו מתבטאת גם בעולם הסרט, הכל רגוע ונינוח מידי, גם כאשר סכנה קיומית עומדת בפניהם.
בפסקה הבאה אתייחס לקונפליקט המרכזי של הסרט כך שיש כאן ספוילר מסוים.
===== אזהרת ספויילר =======
במשא ומתן עם גלקטוס הוא מציע לארבעת המופלאים לחוס על כדור הארץ בתמורה לילד שלהם. זהו קונפליקט אתי ממדרגה ראשונה. הגיבורים התמימים מחליטים לחשוף את העסקה הזו במסיבת עיתונאים ולהגיד שהם סרבו. זהו קונפליקט קשה לכל אדם, עוד יותר כשהוא עומד בפני מגיני האנושות.
הקונפליקט הזה גורם למחאה פושרת ביותר בקרב האנושות, כמה עשרות בודדות של אנשים מנסים לפרוץ למגדל של הגיבורים ולדרוש מהם להציל את האנושות ולהקריב את הבן שלהם. והמחשבה שעוברת בראשי היא ״זהו? רק לכמה העשרות האלה איכפת מגורל האנושות?״. בסופו של דבר סו יוצאת אליהם עם התינוק שלה, נושאת איזה נאום חסר תשוקה ופושר על כך שאף אחד לא צריך להקריב את הילד שלו והם ינצחו ביחד. באורח פלא הנאום הזה משכנע את האנשים – אולי בעצם זהו כח העל של סו? לשכנע אנשים באמצעות נאומים פושרים? לא זכור לי כח כזה אצל הדמות שלה.
===== סוף אזהרת ספויילר =======
הדרך שבה הסרט מתמודד עם הקונפליקט מלא הפוטנציאל הזה היא בגדר פשע קולנועי מבחינתי, והמילים שכל הזמן הדהדו בראשי בזמן הצפייה היו ״חוסר תשוקה ופושר״ וזה מבחינתי הסיכום הכי מזוקק שאני יכול לומר על הסרט הזה.
״ארבעת המופלאים״ הוא 180 מעלות מסרט המארוול הקודם שצפיתי בו, ״Thunderbolts״ – שהיה פצצה אנרגטית של הומור והנאה. סרט אחר של מארוול ש״ארבעת המופלאים״ הזכיר לי היה ״נצחיים״, שגם הוא היה משמים עם דמויות לא זכירות, אך לפחות כלל עיצוב וויזואלי של כל מיני תקופות ויותר אקשן, ״ארבעת המופלאים״ לא מוצלח גם מבחינה זו.
סיכום
אומנם ביחס לסרט של מארוול, לא מדובר בסרט ארוך במיוחד, אך הוא הרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא באמת. הייתי מוכן לקבל את הקצב האיטי לו הייתי מרגיש שמטרת היא לייצר עומק כלשהו, אך זה לא המקרה כאן. לא הצלחתי למצוא שום עניין או הזדהות, לא בסיפור, לא בעולם ולא בדמויות הראשיות. כל זה עוד מבלי להזכיר את הנבל הג׳אנרי וחסר העיניין לחלוטין. מתנצל על הבוטות, אך מצאתי את הסרט דיי מייסר, ללא שום הצדקה.
האקדח מת מצחוק
סדרת סרטי ״האקדח מת מצחוק״ – The Naked Gun – הייתה פארודיה קומית בלתי נשכחת בכיכובו של לזלי נילסן. הסרט הראשון יצא ב-1988, והשניים הבאים ב-1991 ו-1994. השלישי היה אהוב עליי במיוחד, וצפיתי בו אינספור פעמים. ההומור של הסדרה היה מטופש וקצבי, שילוב בין הומור פיזי, משחקי מילים ופארודיה, זה בדיוק מה שגרם לו להיצרב בזיכרון.
לפני כמה שבועות, מבלי לדעת אפילו שישנה גרסה חדשה שעומדת לצאת, צפיתי שוב בחלק השלישי, שזמין בנטפליקס. נכון שהרבה מההומור פחות עובד כיום, עדיין נהניתי וצחקתי לא מעט. לזלי נילסן מצליח לעשות הבעת פנים רצינית וטיפשית להפליא בו זמנית במה שהפך לאחד מסימני ההיכר של הסדרה.
תקציר העלילה – האקדח מת מצחוק
בסרט החדש, ליאם ניסן מגלם את בנו של החוקר פרנק דרבין (דמותו של לזלי נילסן), שגם הוא הפך לחוקר ״מצליח״. בפתיחת הסרט שוד בנק מתרחש במהלכו נגנב רכיב אלקטרוני משונה. בהמשך נמצאת גופתו של מתכנת מבטיח במה שנראה כמו תאונת דרכים. אחותו של הנפטר, בת׳ דבנפורט (פמלה אנדרסון) מגיעה לתחנת המשטרה ומרמזת לפרנק, שלדעתה התרחש כאן רצח מכוון ולא תאונת דרכים. החשוד הוא הבוס של אחיה, ריצ׳ארד קיין – שוב בעל חברת הייטק מגלומן בתפקיד של נבל.
יחד ולחוד פרנק ובת׳ פוצחים בחקירה, במהלכה הם יחשפו לקנוניה שכוללת, בונקרים, מכוניות חשמליות אוטונומיות וגם מועדון ג׳אז מפוקפק.
דעה קצרה
בכוונה לא צפיתי בטריילר, אני לא נוהג לצפות בטריילרים בכלל ועל אחת כמה וכמה בטריילרים של קומדיות, שידועים ככאלה החושפים את הבדיחות הטובות ביותר בסרט. אני חייב לומר שהגעתי עם ציפיות נמוכות במיוחד לסרט. כבר שנים שאני לא מתחבר אל קומדיות מודרניות וכאן ישנו ניסיון להחזיר לחיים סגנון הומור, שלא ממש מתאים לרוח התקופה. אכן לדעתי הסרט איכשהו נופל בין הכסאות ולא ממש מצליח באף אחת מהחזיתות, לא בהצגת הומור עדכני יותר ולא בשמירה על רוח המקור. בעיקר הסרט לא מצליח להצחיק וזה כבר מאוד בעייתי בסרט שהוא קומדיה.
פה ושם היו כמה רעיונות טובים, כמו הבדיחה המתמשכת עם כוסות הקפה, שפרנק והשוטרים מקבלים בכל מקום, אך רוב רובו של הסרט כולל הומור, שפשוט לא עובד. אולי הדוגמה המוחשית ביותר לבעיה בהומור בסרט הייתה משחקי המילים, שהיו כל כך טיפשיים שנראה שאפילו השחקנים לא האמינו בהם וממש נוצרה תחושה של מבוכה לאחר כל בדיחה כזו, כאילו השחקנים עצמם לא ידעו איך להמשיך.
ליאם ניסן הוא שחקן שאני מאוד מחבב בסרטי פעולה ומתח, לא התחברתי כלל אליו בתור שחקן קומי, אין לו את אותה ההבעה המטופשת שהייתה ללזלי נילסן, והוא פשוט לא הצליח להצחיק אותי. ליאם לא נמצא כאן במקומו הטבעי והוא לא מצליח ״למכור״ את הדמות שלו, לי זה הרגיש שלא נוח לו בדמות וזה גורם לתחושת מבוכה מאוד לא נעימה.
פמלה אנדרסון מגלה בסרט הומור עצמי ומצטיינת בעיקר בסצנה בה היא מבצעת פעולת הסחה במועדון ג׳אז על ידי כך שהיא עולה לבמה ומבצעת יצירה של שירת scat, מטופשת במיוחד, שמהווה גם פארודיה על מוזיקת הג׳אז. לטעמי זה היה אחד מרגעי השיא של הסרט.
סיכום
אם את הסרט ״ארבעת המופלאים״ הייתי מסכם בשלוש מילים: ״חוסר תשוקה ופושר״, לסיכום של ״האקדח מת מצחוק״ אני זקוק למילה אחת בלבד: ״קרינג׳״.
נקודת אור משותפת
באופן מפתיע מצאתי נקודת חיבור חיובית משותפת לשני הסרטים. בשני הסרטים משחק השחקן פול וולטר האוזר. אני מכיר את פול בעיקר מתפקידו המשעשע, אך גם המאוד מביך בסדרה ״קוברה קאי״. אך דווקא בשני הסרטים האלה הוא הציג דמויות שהביאו איתן המון אנרגיה ונוכחות מלאת חיים בים של יובש ומבוכה.
ב״ארבעת המופלאים״ פול מגלם את ״איש החפרפרת״, דמות נבל, מנהיג העולם שמתחת לפני הקרקע. זהו תפקיד קטן מאוד עם בקושי כמה משפטים, אך הכמה משפטים האלה היו לטעמי החלק הטוב ביותר בסרט.
ב״האקדח מת מצחוק״ יש לפול תפקיד גדול יותר, הוא מגלם את אד הורן ג׳וניר, שותפו של פרנק, ובנו של השותף של אביו של פרנק. גם בסרט הזה הוא מצליח להביא הומור והמון רוח חיה. פול הוא שחקן קומי בעל נוכחות ובוודאי בסרט קומדיה כמו זה, האיכויות הללו שלו בלטו מאוד ביחס לכל שאר הקאסט, שפשוט לא הצליח להרגיש בנוח עם היסוד הקומי המגוחך של הסרט.
