מידי שבת אנחנו ממליצים לכם על אלבומי המוזיקה, שעשו לנו את השבוע.
השבוע אנחנו בסימן זמרים-כותבים. נמליץ לכם על שלושה אלבומים חדשים של אומנים שהם זמרים-כותבים או Singer-songwriter. נמליץ על שני אלבומים של אומנים אמריקאים וותיקים ומוערכים ועל אלבום אחד של יוצרת שווייצרית צעירה ומבטיחה.
אלבום השבוע של זמרים-כותבים: Lucinda Williams – World's Gone Wrong
אלבום השבוע שלנו להפעם הוא האלבום החדש World's Gone Wrong, מאת הזמרת והכותבת האמריקאית, Lucinda Williams.
לוסינדה וויליאמס נחשבת לאחת היוצרות הבולטות והמשפיעות במוזיקה האמריקאית המודרנית. מאז סוף שנות ה-80 היא משלבת באופן ייחודי בין רוק, קאנטרי, בלוז ופולק, וידועה במיוחד בכתיבה הישירה והכנה שלה, העוסקת בחיי היומיום, אהבה, אכזבות וסיפורים אנושיים קטנים. לאורך הקריירה הארוכה שלה היא זכתה בשלושה פרסי גראמי והייתה מועמדת פעמים רבות נוספות, כאשר אלבומים כמו Car Wheels on a Gravel Road הפכו לקלאסיקות של ז’אנר האמריקנה.
המוזיקה של וויליאמס תמיד עמדה מעט מחוץ להגדרות הז’אנריות המקובלות – שילוב של רגישות של כותבת פולק עם הגישה המחוספסת של רוק ובלוז. לאורך השנים היא בנתה לעצמה קהל מעריצים נאמן במיוחד בזכות סגנון שירה מחוספס ואותנטי ויכולת יוצאת דופן לספר סיפורים דרך השירים.
אומנם אני עוקב אחרי לוסינדה כבר מספר שנים, והמלצתי על שיריה במסגרת שלל הפלייליסטים שלנו, זו הפעם הראשונה שאני ממליץ על אלבום שלה – מה שבהחלט גורם לי להרגיש תחושת פספוס מסוימת.
האלבום World's Gone Wrong, הוא אלבום האולפן ה-16 של וויליאמס. הוא כולל תשעה שירים מקוריים לצד גרסת כיסוי לשיר “So Much Trouble in the World” של Bob Marley, אותה היא מבצעת בדואט עם Mavis Staples. באלבום משתתפים גם אמנים אורחים כמו Norah Jones ו-Brittney Spencer, והופק על-ידי טום אוברבי וריי קנדי. האלבום שוחרר על ידי הלייבל של לוסינדה עצמה, Highway 20 Records.
מבחינה מוזיקלית האלבום ממשיך את הקו המוכר של וויליאמס – שילוב מופלא וייחודי של בלוז, קאנטרי ורוק לצד הווקל המעט מעודן והמוכר שלה. הליריקה הפעם, כפי ששם האלבום מבטיח, היא עם גוון מחאתי וחברתי בולט יותר. רבים מהשירים מתייחסים למציאות פוליטית וחברתית סוערת, אך לצד תחושת הכאב והכעס נשמר גם קו של עמידות ותקווה. כך למשל שירים כמו “Freedom Speaks” או vשיר שנועל את האלבום במסר בכל זאת אופטימי,“We’ve Come Too Far to Turn Around” יחד עם נורה ג׳ונס. שני הקטעים הללו מציעים מסר של אמונה למרות התקופה המורכבת.
שימו לב שבשלב זה האלבום אינו זמין בספוטיפיי, אלא רק בטידל.
האזנה מהנה:
אלבומים מומלצים נוספים – זמרים-כותבים
Pina Palau – You Better Get Used To It
ההמלצה הראשונה שלנו היא האלבום החדש You Better Get Used To It מאת הזמרת והכותבת השווייצרית, Pina Palau.
הצעירה מבין היוצרים עליהם נמליץ השבוע, Pina Palau היא יוצרת שהסיפורים שמאחורי האנשים תמיד ריתקו אותה ולכן היא בחרת ללמוד פסכיאטריה. במקביל ללימודיה היא השקיעה גם באהבה נוספת שלה, המוזיקה ועם ההצלחה היא החליטה להשאיר את הפסיכיאטריה מאחור ולהתמקד בקריירה מוזיקלית.
בשנת 2022 יצא אלבום הבכורה שלה, Illusion ואילו בשנת 2024 יצא אלבומה השני, Get A Dog, בו בחרתי לאלבום השבוע והוא הפך לאחד החביבים עלי באותה שנה. כשהשיר מתוכו Parsol, היה אחד השירים האהובים עלי באותה השנה.
לקראת צאת אלבומה החדש, Pina הוציאה כמה סינגלים כולל Bittersweet, בו בחרתי לשיר השבוע. האלבום החדש כולל 9 יצירות, אם כי אורכו הכולל הוא פחות מחצי שעה. אז אומנם אין ל-Pina את ניסיון החיים ואת הוותק של האומנים האחרים עליהם אני ממליץ השבוע, אך עבורי היא יוצרת מבריקה, שממש מסמנת דור חדש של זמרים-כותבים, היא חכמה, כנה, ישירה, צינית לעיתים – כמו בשיר Outdoor Guy.
המוזיקה נעה בין שירי פולק עדינים לבין קטעי אינדי-רוק עם גיטרות מעט מחוספסות ומקצבים של רוקנרול יותר, לטעמי החלק של האינדי רוק בולט יותר באלבום הזה בהשוואה לקודם. קולה של Palau מעניק לשירים תחושה אישית וכמעט כמו יומן.
בשורה התחתונה, זהו אלבום אינדי אינטימי אך מלא אופי, כזה שמצליח להיות גם רך ומלנכולי וגם חד וישיר. למי שמחפש יצירה אישית עם כתיבה חכמה וסאונד שנע בין פולק לאינדי-רוק, You Better Get Used To It הוא אלבום קטן אך מרשים מאוד.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
Bill Callahan – My Days of 58
ההמלצה השנייה שלנו היא האלבום החדש My Days of 58 מאת הזמר, הכותב והמוזיקאי האמריקאי, Bill Callahan.
הוא נולד בארה״ב בשנת 1966 והחל את דרכו במוזיקה על ידי הקלטות עצמאיות באיכות נמוכה, Bill אהב להתנסות במוזיקה ולאתגר את עצמו. ההקלטות הראשונות שלו התמקדו במוזיקה אינסטרומנטלית בשונה מעבדותיו בהמשך הקריירה שדווקא התמקדו הרבה יותר בווקל וליריקה.
אני עוקב אחרי Bill Callahan כמה שנים, זה התחיל בעיקר בגלל הקול העמוק על גבול הממכר שלו והמוזיקה שלו, שנעה בין יצירות יותר ניסיוניות-פסיכודליות לבין פולק רוק נקי. אבל לאט לאט התחלתי גם להקשיב יותר למילים ולכתיבה ומצאתי אומן שהוא מקורי ויוצא דופן בכל דבר שהוא מייצר, כולל הסאונד והכתיבה.
האלבום החדש My Days of 58 מציג עוד פרק בקריירה הארוכה והייחודית של אחד מכותבי השירים הבולטים באינדי-פולק האמריקאי. האלבום כולל 12 קטעים ונוצר יחד עם ההרכב שליווה את Callahan בסיבובי ההופעות האחרונים. שילוב שמעניק למוזיקה תחושה חיה ואורגנית יותר, עם מקום לאלתור ולרגעים בלתי צפויים במהלך ההקלטה.
מבחינה מוזיקלית האלבום נע בין אינדי-פולק, אמריקנה ואלט-קאנטרי, עם עיבודים שמאפשרים לשירים להתפתח בקצב טבעי ולזרום לאן שהם בעצם ״רוצים״. הטקסטים של Callahan ממשיכים להיות חדים ומלאי הומור יבש, אך כאן הם גם אישיים וישירים במיוחד – נוגעים בנושאים כמו אבהות, הזדקנות, משמעות היצירה והמבט לאחור על החיים. נושא האבהות בא לידי ביטוי בשיר Empathy, שכולל התייחסות לאביו של Bill וגם לתפקוד שלו עצמו בתור אב.
לטעמי יש באלבום קטע או שתיים מעט חלשים יותר, אך רוב רובו של האלבום גובל בגאונות וישירות אנושית ובוגרת. האלבום הוא למעשה ציון דרך עבור Callahan ומציין את יום הולדתו ה-58. בעוד אומנים, ואנשים בכלל, בוחרים לציין תאריכים עגולים למיניהם, גם בכך Callahan חייב להיות שונה והוא בוחר לציין דווקא את גיל 58.
בשורה התחתונה, My Days of 58 הוא אלבום בוגר ומהורהר שממשיך את הקו של עבודותיו האחרונות של Callahan – פחות דרמטי או מתריס, אבל עמוק ומדויק יותר רגשית. זהו אלבום שמתגמל במיוחד האזנה קשובה, ומדגים כיצד אחד היוצרים החשובים של האינדי האמריקאי מצליח להמשיך להתפתח גם אחרי יותר משלושה עשורים של יצירה.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
עד כאן להפעם, שבוע שקט ובטוח לכל קוראי האתר.
