"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70

החל מתחילת שנות החמישים עידן הפטיפונים נעלם בהדרגה. העולם עבר לתקליטים מויניליט וכך נולדו להם תקליטי וינילה. כבר בשנת 1948 חברת Columbia האמריקאית הוציאה לראשונה תקליט וינילה ארוך עם יכולת ביצוע של 78 סיבובים בדקה. צריך לציין שמכשירי הפטיפון לא יכלו לנגן את התקליטים החדשים: המחט שלהם הייתה גדולה וגסה מדי וקרעה את התקליטים לגזרים. נוצר צורך להמציא מכשירים מתאימים יותר. במקרה של ברית המועצות, שכבר נכנסה למלחמה הקרה עם המערב ופיגרה בפן הזה של הטכנולוגיה, תפקיד חשוב בפיתוח של מכשיר שכזה שיחקו המכשירים הגרמניים, שנלקחו בתור שלל בזמן המלחמה.

תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות


החיילים והדיפלומטים שהיו חוזרים מהמערב אחרי המלחמה, הביאו עימם גם כמות גדולה של תקליטים וסרטים. באותה התקופה לא היה נדיר להיתקל באנשים שהקשיבו בביתם ל- “Summertime” ו- "Chattanooga" לדוגמא. התזמורת של גלן מילר גם כן זכתה לפופולריות. מקור נוסף לכניסה של המוסיקה המערבית העדכנית היו הארצות הבלטיות. הן אומנם סופחו סופית לברית המועצות אחרי המלחמה, אבל זמן מה שמרו על פריבילגיות מסוימות. באסטוניה ובלטביה התקיימה עד תחילת שנות השבעים סצנת ג'אז פורייה. ברשות האוכלוסייה המקומית היו הקלטות רבות של מוסיקה גרמנית, בריטית ואמריקאית, שהיו פופולריות לפני ובמהלך המלחמה. הפופולריות של המוסיקה המערבית הלכה והתרחבה בקרב הצעירים הסובייטים וזאת בניגוד לעמדה מוחלטת של השלטונות. באותה התקופה התחילו להופיע "סטילאגי"- גרסה סובייטית של הביטניקים. הם חיקו את ההתנהגות, את הלבוש ואת התספורות האמריקאיות. הם הקשיבו לג'אז ולמוסיקה אמריקאית מסוגים נוספים. הם תפסו את עצמם בתור "האנשים החופשיים" והרשו לעצמם לדבר באופן חופשי על ערכים של חופש הפרט והטלת ספק בחלק מהדוגמות הסובייטיות. תשובת הממשל הגיע בשנת 1947: חוקק חוק "נגד הסגידה למערב" והעונש על העבירה עליו היה עשר שנים של כליאה.

תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות
עיתון סובייטי עם כותרת מתחרזת: "היום אתה מנגן ג'אז, מחר תמכור את המולדת!"
"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
פוסטר תעמולה סובייטית במועדון לצעירים: "אין במועדון זה שום חוגים. רק הריקודים זוכים לכבוד. אסור- נגיד זאת ישירות- להחליף את ייעוד המועדון בפוקסטרוט! (סוג של סווינג)."

השלטונות הסובייטיים לא הסתפקו בהטלת עונשי מאסר ותעמולה. התחילו לקום "בריגדות סיוע למשטרה". אלה היו בעצם מיליציות המורכבות מחברי קומסומול, שהיה ארגון בחסות מפלגה קומוניסטית של אנשים צעירים פטריוטים. בריגדות אלה התחילו לצוד את הביטניקים, להרביץ להם, לספר אותם בכוח, לגזור את הבגדים הצבעוניים שלהם ולפגוע בהם בדרכים נוספות. זה נעשה לאור יום, לא פעם בתחבורה הציבורית ומקומות בילוי כמו בתי קולנוע. "סטילאגי" מצידם לא רצו לזנוח את העקרונות שלהם ובמיוחד לא את המוסיקה והפכו לתנועה מחתרתית.

בברית המועצות של סוף שנות הארבעים היה כמעט בלתי אפשרי לאדם רגיל להשיג תקליט ויניל עם מוסיקה מערבית. תקליטים סובייטיים רבים גם לא היו נגישים לכולם בגלל המחיר הגבוה. קשה מאוד להסביר את עניין המחירים, משכורות והיבטים כלכליים סובייטיים אחרים. מכיוון שברית המועצות לא נטלה חלק בשוק המערבי, קשה לקבוע את ערכו האמיתי של הרובל, המטבע הרשמי של ברית המועצות. במקרה הצורך השלטונות קבעו שער חלפין שרירותי. למשל חברי נבחרת הוקי קרח, שיצאו לאולימפיאדה בשנת 1982, קנו את הדולרים בשער של 1:6. כאשר חזרו, נאלצו השחקנים וצוות האימון למכור את הדולרים בשער של שני רובל לדולר אחד. החזקה של מט"ח הייתה לא חוקית לאזרחי ברית המועצות ורק במקרים מסוימים הם הורשו לרכוש אותו. המלחין והמבקר הידוע, נאום שפר, מספר שבשנות החמישים תמורת רובל אחד בלבד היה יכול לחיות יום שלם וזה כלל תחבורה, שלוש ארוחות גדולות וכמה ספלי תה וקפה בהפסקות. אולם באותם השנים תקליט ויניל עלה כחצי משכורת חודשית של מהנדס. הדרישה למוסיקה גברה וכך נוצר הקונטקסט הדרוש להיווצרות של תעשייה מחתרתית.

נהוג לחשוב שהאדם הראשון שמצע דרך להקליט את התקליטים המחתרתיים היה רוסלאן בוגוסלובסקי מסנט-פטרסבורג בשנת 1947. הוא המציא בעצמו את מכשיר ההקלטה הפירטי אחרי שהסתובב בחברת ההקלטות החוקית "זבוקוזפיס" שם עבד חברו. רוסלאן הבין את עיקרון העבודה של המכשיר הרשמי ועשה כמה שרטוטים של המכשיר האלטרנטיבי. הוא העביר אותם לחרט שהכיר, ואותו מומחה הכין את המכשיר הדרוש. רוסלאן פתח סטודיו מחתרתי יחד עם שני חברים בשם "כלב הזהב."

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
אחד ממכשיר ההקלטה המחתרתיים.

ההקלטה נעשתה על גבי צילומי רנטגן, בהם היה ניתן לראות חלקי גוף שונים של בני אדם. מכאן גם בא הכינוי של התופעה: תקליטים "על הצלעות" ולעיתים "על העצמות." לא פעם פשוט היו אומרים "צלעות." את הצילומים בוגוסלובסקי וחבריו היו משיגים בבתי החולים ומרפאות, שהיו שמחים להיפטר מהם בחינם. תקליט כזה עלה רק רובל וחצי והיה הרבה יותר נגיש מתקליטים רשמיים. על תקליטים אלו הקליטו רוסלאן וחבריו מוסיקה מערבית אסורה ומוסיקה סובייטית נדירה ומכרו אותם ברווח. התקליטים הללו נמכרו בסמטאות, שוק פשפשים וכניסות לבתים. בדרך כלל המוכרים עבדו בזוגות. אחד ניהל משא ומתן עם הלקוח והשני עמד בצד עם מזוודה מלאה במוצר. התקליטים היו בעלי אורך נגינה מקסימלי של שלוש וחצי דקות והאיכות הייתה מאוד נמוכה. הבעלים של התקליטים המקוריים גם בוודאי לא ששו לתת את מושא נפשם להקלטות בלתי פוסקות בגלל תהליך הבלאי הטבעי. לכן היה נהוג להקליט מהמקור עתק אחד של "הצלעות" וכבר ממנו להקליט עותקים נוספים על פי הדרישה.

דוגמא לסאונד התקליט:

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
תרתי משמע "על הצלעות."
"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
ניגון "הצלעות" על המכשיר.

איכות הצליל נפגעה גם בגלל רעשי רקע רבים. לא פעם במקום השיר של הלהקה האהובה, הקונה המאושר היה שומע: "אז מה, התחשק לך לשמוע רוק-נ-רול?" ואז באה סידרה של גידופים וקללות באורך של שלוש וחצי דקות. למרות כל אלה, התעשייה המחתרתית הלכה והתפשטה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים, אז נדחתה בגלל המצאת הטייפים. בגלל התעשייה הזאת, קיבל הנוער הסובייטי חשיפה למוסיקה מערבית ורעיונות חדשים. בהרבה מובנים זה היה כמו אוויר בשביל חובבי המוסיקה ואנשי המחתרת באופן כללי. אגדת הרוק הסובייטי ויקטור צוי שר באחד מלהיטיו: "הייתה מוכן לתת את נשמתך בשביל הרוקנרול היוצא מהצילום של דיאפרגמה של מישהו אחר."

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
תקליט של אחד מהסטלאגי
"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
תקליט על גבי צילום הרנטגן של גולגולת
"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
"צלעות" עם סנט לואיס בלוז.

רוסלאן ושני שותפיו היזמים, הרוויחו לא רע במשך כשלוש שנים. לאחר מכן השלטונות שהיו מודעים לתופעה, התחילו לעצור אנשים עם קשר לתעשיית ההקלטות המחתרתית. רוסלאן בוגוסלובסקי נשלח לסיביר לחמש שנים וכל הציוד שלו הושמד. אחרי שחזר מהכלא, הצליח בוגוסלובסקי יחד עם חבריו לשחזר את הציוד על פי השרטוטים ששמר והחזירו את "הצלעות" לשוק. המכשיר החדש היה אף יותר טוב מהקודם והיה יכול להקליט תקליטים ארוכים הרבה יותר ובמהירות של 33 סיבובים בדקה. למרות זאת בלחץ של שותפיו הם המשיכו לעבוד בשיטה הישנה של 78 סיבובים ושלוש וחצי דקות לתקליט. השוק היה רעב מאוד למוסיקה אחרי חמש שנים והמוצר נחטף ללא טענות, סיפר אחד השותפים של בוגוסלובסקי.

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
תקליט עם Jonny של וורטינסקי

אחרי ארבעה שנים בוגוסלובסקי נעצר שוב. בזמן השהייה במחנה עבודה, מצא בוגוסלובסקי דרך לייעל ולשפר את מכשיר ההקלטה ולשפר גם את איכות הקול. הוא גם מצא דרך להתאים את הדגם החדש לשימוש ביתי, מה שיקטין במידת מה את החשיפה שלו לשלטונות. אחרי שלוש שנים בכלא חזר בוגוסלובסקי לסורו. על כך הוא נעצר בפעם נוספת ונשלח למאסר שלישי. שלטונות הסובייטים לא הצליחו למגר את תעשיית התקליטים "על הצלעות." היא נעלמה לבד עם המצאת הטייפים. למרות הסכנה האמיתית הכרוכה בדבר, איכות נמוכה וזמן נגינה של שיר אחד בלבד, תעשיית המוסיקה "על הצלעות" שיחקה תפקיד חשוב ביותר במחתרת הסובייטית והייתה תנועת התנגדות חשובה מאוד לצד פרסום הספרים האסורים המחתרתי.

"על הצלעות": סיפורה של תעשיית התקליטים המחתרתית בברית המועצות משנות ה-40 ועד שנות ה-70
אלוויס פרסלי "על הצלעות."

כתיבת תגובה