AVReviews

ההמתנה הסתיימה ובית הנייר עונה 5 חלק 2 כבר כאן. הסאגה של ״בית הנייר״, אחת מסדרות הדגל של נטפליקס מגיעה לסיומה. אז כיצד השוד הגדול והמתוחכם בהיסטוריה יסתיים? 

הסקירות המלאות שלנו לכל העונות:
בית הנייר עונות 1-2
בית הנייר עונה 3
בית הנייר עונה 4
בית הנייר עונה 5 חלק 1

תקציר העלילה – בית הנייר עונה 5 חלק 2

בסיום הדרמטי של החלק הקודם, טוקיו הקריבה את עצמה על מנת לגבור על גנדייה ויחידת העלית האכזרית, שפרצו לבנק. בתחילת העונה החבורה מבכה את טוקיו, בזמן שתהליך המסת הזהב עומד להסתיים.

אליסיה בורחת מהפרופסור, שיוצא יחד עם מרסיי אחריה. אליסיה מגיעה לביתו של קולונל טאמיו על מנת להתעמת איתו. לאחר שהיא מבינה סופית, שאין לה דרך חזרה ורשויות החוק דחו אותה משירותיהם למרות המסירות המוחלטת שלה, היא חוברת סופית לפרופסור וכעת עליהם להימלט מסגר צבאי מלא שהוטל על השכונה בה טאמיו מתגורר.

בינתיים בבנק הספרדי, השוד מגיע לשלב הסופי שלו, הברחת הזהב שהומר לגרגירים מהבנק. בזמן שהשודדים עסוקים במבצע המורכב, דנוור, סטוקלוהם ומנילה, מוצאים זמן לפתור את המשולש הרומנטי ביניהם, החיילת ארצ׳טה, שנפצעה בקרב עם טוקיו, מתגנבת דרך תעלות האיוורור ומתחת לאפם של השודדים מתחילה לפרק את מערך ההגנה בפני חדירות שלהם.

תוך כידי העונה, אנחנו ממשיכים לקבל סצנות מעברו של ברלין, מעבר לחשיפת עוד צדדים בדמותו ובדמות הפורפסור, מתגלים לנו שם פרטים חשובים בנוגע לדרך ביצוע השוד וגם טוויסט שמעמיד בסיכון את הצלחת השוד הגדול בהיסטוריה.

הקצב, העריכה והדמויות

מהרגע הראשון של החלק השני של העונה החמישית, זהיתי ירידה בקצב. מצד אחד, אנחנו הולכים ומתקרבים לרגע השיא, מצד שני, כל הסדרה הזו היא רכבת הרים הבנוייה על אחיזת עיניים ודרכים מוזרות בהן החבורה מצליחה לנצח כנגד כל הסיכויים. כך שקשה להימנע מהתחושה שראינו כבר הכל.

הניסיון לייצר אובר דרמטיות של ״הנה הסוף מגיע״, לטעמי לא עובד כאן, והתחושה שאני קיבלתי הייתה יותר של נפילת מתח, מאשר בניית מתח לקראת שיא השיאים. נראה שגם הדמויות עצמן משדרות כבר עייפות, הן בעצמן כבר ראו הכל וחיו בתוך מעשי השוד האלה. כך שהאבל ״העמוק״ על טוקיו הופך דיי מהר לשמחה על ההתקדמות בשוד, ואז למאבק המכריע מול הקולונל טאמיו. אפילו ריו שהיה אמור להיות שבור ממותה של טוקיו, נראה שהתאושש מעט מהר מידי. 

עם כל המתח הזה רגע לפני השיא, לדנוור יש זמן להסתכל פנימה אל ליבו ולהבין מיהי אהובתו האמיתית, מנילה או סטוקהולם. כבר היינו בקטע הזה של רומנים תוך כדי שוד, המבצע כולו מחזיק על חוט השערה, כל טעות קטנה יכולה לעלות לשודדים בכישלון או מוות, אבל בואו נקח רגע ונתעסק ברומנטיקה או טלנובלה, קשה מאוד להרגיש עליית מדרגה במתח או לחוות תחושה של רגע שיא, כשנראה שאף אחת מהדמויות לא לוקחת את זה ברצינות.

נקודות האור

מבחנתי הדמות הפחות או יותר היחידה, שבאמת נהניתי לצפות בה בעונה הזו, היא דמותה של אליסה סיירה. המפקחת הסדיסטית חסרת הרחמים הפכה לשותפה לפשע של החבורה, היא עוברת תהליך לא פשוט עם עצמה ועם כל התאיטרליות של הסדרה, היא הדמות היחידה שהאמנתי לה בפרקי הסיום. 

בנוסף, אליסיה היא גם דמות כיפית, היא קשוחה, סרקסטית ונחושה ובאיזשהו מקום מזכירה לי במעט את הדמות האהובה עלי בסדרה, ניירובי.

ההומור תמיד היה מנקודות החוזקה של ״בית הנייר״. אין הרבה קטעי הומור טובים בפרקי הסיום, אבל הסצנה האהובה עלי הייתה כאשר השודד הצעיר, מתיאס, מחליט שגם הוא רוצה שם של עיר והוא בוחר בפמפלונה. כל שאר השודדים יורדים על הבחירה שלו, והוא נעמד ומוכיח להם עד כמה זו עיר חשובה.

נקודות האור הנוספת היא דווקא הנקודה שפחות אהבתי בעונות הקודמות והיא הסצנות מעברו של ברלין. לאורך העונות הקודמות הן הרגישו לי מאוד מאולצות ודרך להחזיר את דמותו בכוח. דווקא בעונה הזו הן באמת תורמות להכרת צדדים נוספים בדמותו, ועוד יותר בדמות הפרופסור. בנוסף הן גם מכינות את הקרקע לטוויסט שרמזתי עליו, ולכן לפחות ישנה תחושה שהייתה להן מטרה מעבר להחזרת דמותו של ברלין למסך.

הסטייל, המוזיקה והשוטים של הליכת “power walk” של הדמויות זו נקודה שהיא גם נקודת אור וגם ״נקודה שחורה״. זה עדיין מגניב ומלא שיק, אבל ראינו את זה כבר ובתור צופה הרגשתי תחושת מיצוי.

״מהיר ועצבני״ של עולם טלנובלות הפשע

הצפייה בפרקי הסיום של ״בית הנייר״, פעם אחר פעם עוררה בי את המחשבה על כך שהסדרה היא גרסת טלנובלת הפשע של סרטי ״מהיר ועצבני״. זיהיתי לא מעט ההקבלות בין שני התכנים הללו. 

סרטי ״מהיר ועצבני״ נפתחו בסרט אקשן משובח, דיי פורץ גבולות ועל גבול הריאליסטי, משם מידי סרט, הם הלכו והפכו להיות מופרכים יותר ויותר, עד לנקודה בה כל מה שנשאר בהם זה המופרכות. כך גם ״בית הנייר״, בפתיחת העונה הראשונה זה הרגיש כמו סדרת מתח-פשע ריאליסטית ואז זה הלך ונהייה הרבה יותר בידור טלנובלי.

בסרטי ״מהיר ועצבני״ הגיבורים הם פושעים, מי שרודף אחריהם הם שוטרים נחושים, שעם הזמן מתחילים לראות את ״הערכים״ של אותם הפושעים ומחליפים צד ומצטרפים לפושעים. ב״בית הנייר״, גם ראקל וגם אליסיה שהיו האחראיות על החקירה הצטרפו אל חבורת השודדים וראו את ״עריכהם״ כעדיפים על ערכי החוק. 

איך אפשר בלי להזכיר את מוטיב המשפחה ששתי משפחות הפשע בתכנים אלה מתגאים בו. ״אנחנו פושעים, אבל נעשה הכל בשביל המשפחה שלנו״, זו מנטרה שמייצרת הזדהות זולה אצל הצופה. אדם הנאמן למשפחתו אמור אוטומטית להיתפס כאדם טוב ונעלה, גם אם הוא אינו שומר על החוק? גם ב״בית הנייר״ למרות חוק שמירת הפרטיות של הפרופסור, בגללו לכולם יש שמות של ערים, החבורה מתלכדת והופכת למשפחה, כולל מערכות יחסים רומנטיות בחלק מהמקרים.

והנקודה האחרונה היא חוסר הרצינות ונקיפות המצפון של הפושעים, בשני התכנים הללו, לא פעם הפושעים הורסים ערים שלמות וגורמים לנזק עצום, תוך כידי שהם מתבדחים ומחליפים הלצות.

האדרת חיי הפשע – האם הפרופסור וחבורתו ראויים להערצתינו?

לא חסרים תכנים אשר מאדירים את חיי הפשע, בלא מעט סדרות, כולל כמה מהטובות ביותר בכל הזמנים כמו ״הסופרנוס״, ״שובר שורות״ או ״סמויה״, הגיבורים הם פושעים אכזריים. יחד עם זאת, אני חושב שב״בית הנייר״, זה בולט במיוחד. 

זה בלט לכל אורך הסדרה אך אתמקד כאן בעיקר בפרקי הסיום. ישנם מספר רעיונות מרכזיים הקשורים בהאדרת הפשע שמועברים בפרקים אלה. רעיון שחוזר על עצמו לאורך הסדרה הוא ״החיים הנורמטיבים הם משעממים, חיי הפשע זה באמת לחיות״. המסר הזה מועבר בסצנות מעברו של ברלין, בחלק הקודם ליסבון מתארת עד כמה זה יותר מרגש מ״לעשות קניות לארוחת הסופ״ש״, זו נקודה שהתייחסתי אליה גם בסקירה לחלק הראשון של העונה החמישית. 

רעיון נוסף שמופיע בפרקי הסיום הוא המורשת המשפחתית. באחת מסצנות העבר עם ברלין, הוא משוחח עם בנו ועם הפרופסור ואומר ש״השוד הוא בדם שלנו, כמו שיש משפחות של רופאים או ערכי דין״, כאילו זהו מקצוע נעלה שיש לשמר בקרב המשפחה.

חבורת השודדים של הפרופסור זוכה להערצה בקרב הקהל בסדרה, אנשים מתאספים ליד הבנק כשהם לבושים באוברול האדום המפורסם וממש מעודדים את השודדים ובוכים על כל מפלה שלהם. הערצה הזו מבטאת את הכעס על השלטונות וראייה של השודדים כמעיין ״רובין הוד מודרניים״. רק שאותו קהל לא ממש רואה שהשודדים הם אנוכיים ועושים זאת אך ורק לטובתם האישית, השודדים מעמידים מדינה שלמה על סף פשיטת רגל מבלי למצמץ או להרגיש ולו נקיפת מצפון קלה. לטעמי זה משדר את התחושה הרווחת בציבור כאילו המדינה היא עשירה והכסף שלה זה לא הכסף שלנו. מי בדיוק משלם עבור החובות המדיניים של מדינה בפשיטת רגל אם לא אותו האזרח הקטן?

סיכום

״בית הנייר״ היא טלנובלת פשע מושקעת, ציבעונית ומבדרת. אחת מסדרות הדגל של נטפליקס הגיעה לסיומה, ותחושתיי לגבי הסיום הן דיי מאכזבות. לטעמי הסדרה טיפסה על עץ גבוה של אדרנלין וטוויסטים מוגזמים ולא ממש ידעה איך לרדת ממנו. החלק השני של העונה החמישית היה חסר רגש ומעייף, כשרק מספר נקודות אור, כמו דמותה של אליסיה סיירה, מבצבצות מבעד לשבלוניות והמנטרות הרגילות של הסדרה. כשאני מקדיש בסקירה שלי חלק שלם המשווה בין ״בית הנייר״ לסרטי ״מהיר ועצבני״, אתם יכולים לנחש שהציון לא הולך להיות גבוה במיוחד.

הציון שלי: 6/10