AVReviews

עד לשנת הקורונה התרגלנו במשך יותר מעשור ללכת לקולנוע פעמיים בשנה לצפות בשוברי הקופות מבית מארוול. אין שום ספק שהיקום הקולנועי של מארוול, או ה-MCU, הוא הפרויקט המשמעותי ביותר בקולנוע בעשור האחרון. ההשפעה של סרטי מארוול על התפיסה של סרטי קומיקס בפרט ומדע בדיוני בכלל, היא משהו שימשיכו לדון בו במשך שנים קדימה.

השלבים של היקום הקולנועי של מארוול

כל סרטי ה-MCU מחולקים לשלבים או Phases. כאשר ״האלמנה השחורה״ הוא הסרט שפותח את השלב הרביעי.

בשלב השלישי, סאגת הסרטים הגיעה לשיא חסר תקדים מבחינת הגודל, העיניין וגם מבחינת האיכות. שני סרטי הנוקמים האחרונים: ״מלחמת האינסוף״ ו״סוף המשחק״, בהם מתואר מאבקם של הנוקמים מול ת׳אנוס האימתני, הציבו רף גבוה במיוחד, שכמעט ולא נראה קודם לכן בז׳אנר.
הסרט שסגר את השלב השלישי היה ״ספיידרמן: הרחק מהבית״.

ההישג של סרטי מארוול הוא עוד יותר מרשים לאור העובדה שמדובר בגיבורי קומיקס, שנחשבים קצת לסוג ב׳, ביחס לבאטמן וסופרמן של DC או ספיידרמן. מארוול הצליחו להפוך את איירון-מן, קפטן אמריקה ות׳ור לאטקרטיביים הרבה מעבר לציפיות. כאן המקום לציין שעבורי ממש לא כל הסרטים של ה-MCU הם באותה הרמה, הייתי אדיש לחלוטין כלפי סרטי ״אנטמן״, וסרטי ספיידרמן לטעמי הם לא יותר מ״חמודים״, הסרטים האהובים עלי הם דווקא ״ד״ר סטריינג׳״, ״שומרי הגלקסיה״ הראשון ו״קפטן מארוול״, כמובן יחד עם סרטי הנוקמים הגרנדיוזים, שנמצאים ברמה משל עצמם.

מה צפוי בשלב הרביעי?

אחרי שיא כל כך משמעותי בשלב השלישי, אי אפשר להימנע מהשאלה של איך מארוול ימשיכו את ההצלחה? אכן לא ניתן להמשיך באותו הקצב, ובתחילת השלב הרביעי מארוול לוקחים צעד לאחור. הסרטים הראשונים בשלב הרביעי יציגו מספר גיבורים חדשים, יחד עם סיפורים צדדיים כמו שקורה ב״האלמנה השחורה״.

מפיק העל שאחראי על כל הפרויקט המטורף הזה הוא קווין פייגי, ותסמכו עליו שיש לו כבר תוכנית מפורטת לכיצד בדיוק ממשיכים. למעשה, תכנון השקת הסרטים בשלב הרביעי קיים כבר עד ל-2023.

תקציר העלילה – האלמנה השחורה

סופסוף ה״אלמנה השחורה״ (סקארלט ג׳והנסון) מקבלת סרט משל עצמה, מה שהופך אותה לגיבורה הנשית הראשית השנייה בלבד ב-MCU, אחרי ״קפטן מארוול״.

הסרט נפתח בסצנה מהילדות של נטשה רומנוף, מסתבר שהיא גדלה עם משפחה של סוכנים רדומים סובייטים בארה״ב (Ohio) בזמן המלחמה הקרה. המשפחה כללה את הוריה ואחותה הקטנה, ילנה. הוריה הם אלכסיי (דיוויד הארבור, ״דברים מוזרים״) ומילנה. אלכסיי הוא ״השומר האדום״, חייל העל הסובייטי, שהוא למעשה החיקוי שלהם ל״קפטן אמריקה״.

ערב אחד אלכסיי חוזר מהעבודה ומודיע למשפחה, שהגיע היום והם חייבים לעזוב במהרה. הם בורחים לקובה ושם המשפחה נפרדת, גם הבנות מופרדות ונשלחות ל״חדר האדום״, שם הן מאומנות להיות ״אלמנות״ (בנפרד).

מכאן הסרט קופץ קדימה בזמן לתקופה של אחרי הסרט ״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״. לאחר אירועי הסרט נטשה מוצאת את עצמה במחתרת, היא נרדפת בידי קולונל רוס, על הפרת אמונת סוקוביה. נטשה נמלטת ליערות נורווגיה.
השלווה שנטשה מצאה נגמרה במהרה כשהיא מותקפת בידי אויב אכזרי. במהלך הקרב, נטשה ומבינה שאחותה שלחה לה קריאת מצוקה וזו הסיבה להתקפה.

כעת נטשה תאלץ להתמודד עם השדים של עברה, ולהילחם מול מפקד בכיר של הצבא הסובייטי, שהיא הייתה בטוחה שהיא הרגה. כדי להצליח במשימה, נטשה תאלץ לחבר שוב את משפחתה המתחזה.

האווירה והסגנון

״האלמנה השחורה״ הוא כנראה הסרט עם הכי פחות כוחות על בסאגת הסרטים של מארוול. למעשה, האלמנט הבדיוני בסרט לא שונה בהרבה מסרטים של ג׳יימס בונד, עם הנבלים המוגזמים שלהם, או מהסרט ״הובס ושואו״.

אם כבר הזכרתי את ג׳יימס בונד, אז כל החלק הראשון של הסרט מאוד מתחבר לסגנון סרטי מרגלי על (מזכיר גם את סרטי ״זהות בדויה״). העלילה היא סובבת עולם, כאשר מרוקו ובודפשט הם הלוקשיינים המרכזיים. האקשן כולל קרבות מגע, יריות, מרדפים רגליים ומרדף מכוניות מרשים ברחובות בודפשט.
כל קטעי האקשן, במיוחד בחצי הראשון של הסרט, הם קצביים, מהוקצעים, מלאי אדרנלין וכיפיים במיוחד.

סיקוונס מרשים נוסף בהמשך הסרט הוא הסיקוונס, בו נטשה וילנה, אחותה, מחלצות במבצע נועז את ״השומר האדום״, אביהם המרגל, מהגולאג. מבחינה וויזואלית, הסרט יפיפה, כשהסיקוונס הזה הוא כנראה אחד היפים בו.

ההומור

נקודת חוזקה נוספת ב״האלמנה השחורה״ היא ההומור. הסרקסטיות של נטשה והיכולת שלה לנהל שיחת חולין תוך כדי קרבות, היא משהו שראינו כבר בסרטים הקודמים בסדרה, אך דווקא שתי דמויות חדשות הן אלו, שגונבות לחלוטין את ההצגה מבחינת ההומור.

ילנה, שמגולמת בידי פלורנס פו, היא אחותה הקטנה והטיזירית של נטשה. היא מקניטה אותה בכל הזדמנות וההקנטות הללו מצחיקות מאוד. אפילו במצבים של חיים ומוות, ילנה נשארת סרקסטית ועוקצנית.

עם כמה שילנה מוסיפה עוקצנות והומור לסרט, הדמות המצחיקה באמת היא דמותו של דיוויד הארבור, אלכסיי – ״השומר האדום״. זו דמות שנמצאת בסרט נטו בשביל האפקט הקומי ורואים שדיוויד ממש נהנה לעשות את הדמות הזו.

״השומר האדום״ הוא אסיר בגולאג, שם הוא מתרפק על סיפורי העבר והמאבקים שלו מול קפטן אמריקה, בזמן שהוא עורך תחרויות של הורדת ידיים עם האסירים האחרים. לא בטוח שהקהל הרוסי ישמח על הגיחוך שבו גיבור העל הרוסי מוצג, אבל אני מצאתי את דמותו מצחיקה בטירוף. הוא מעין ילד מגודל, חולה אקשן וסיפורי תהילה, לא חכם במיוחד, חסר טקט, דיי פתאטי ובעיקר כמו שאמרתי, מצחיק.

דמויות הנבל

הסרט כולל שני דמויות נבל מרכזיות, במבנה הדיי מוכר של סרטי מארוול, יש את השליח שנמצא בפרונט והמוח שמתפעל אותו ומתגלה בחלק השני של הסרט. אז השליח במקרה הזה הוא Taskmaster, דמות בחליפת קרב עתידנית, שיש לו את היכולת לחקות באופו מדויק כל יריב. עבורי זו הייתה דמות מאכזבת מאוד, חצי סרט היא רודפת אחרי נטשה וילנה בלי שהצופים מקבלים אף פרט אליה. שמעתי על הדמות הזו לפני הסרט ולכן ידעתי מיהי, אבל הסרט לא טורח בכלל להסביר מה הסיפור של הדמות או לתת לה אופי. זה אומנם משתנה לקראת הסוף, אבל לטעמי זה הרגיש מאוחר מידי.

הדמות שמפעילה את ה-Taskmaster היא דמותו של המפקד הבכיר בצבא הסובייטי, שיש לו עבר עם נטשה. כרגיל בסרטים מסוג זה, הוא מתגלה בחלקו האחרון של הסרט. גם את דמותו מצאתי דיי מאכזבת וריי ווינסטון, שמגלם אותו, לא הרשים אותי במיוחד.

כך ששתי דמויות הנבלים בסרט איכזבו אותי ולא היו מספיק מעניינות.

גיבורה נשית סטייל מארוול

אומנם זו פעם ראשונה שדמותה של נטשה היא הדמות הראשית בסרט, אך את דמותה אנחנו מכירים היטב מהסרטים הקודמים. נטשה היא דמות נשית חזקה, מודעת לעצמה, רגישה, אך לא רגשנית. גם הסרט הזה מבטא בצורה מדויקת את האופי שלה. אהבתי מאוד את העובדה, שהסרט לא גולש לפסים רומנטיים בשום שלב, מה שהזכיר לי את הסגנון של ״קפטן מארוול״, הסרט הקודם של ה-MCU בהובלת דמות נשית. 

סקארלט ג׳והנסון היא שחקנית מדהימה ומקצועית, היא משכנעת בכל תפקיד שהיא עושה וגם כאן היא עושה עבודה נפלאה.

אני מאוד מתחבר לאופן שבו מארוול מציגה את הגיבורות הנשיות שלהם. זו גישה מודרנית של נשים חזקות, שאינן תלויות בגברים, לא מחפשות רומנים בזמן שהן מצילות את העולם, ולא מתרוצצות בבגדים מינימליים.

השוואה קצרה מול ״וונדר וומן 1984״

ככה יצא, ששני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם מאז שהקולנוע נפתח מחדש, הם סרטים של גיבורות על נשיות. אני חושב ששני הסרטים האלה מדגימים בדיוק את ההבדל בין סרטי DC ומארוול. אומנם הסרט הראשון של וונדר וומן היה מפתיע ובאמת מצוין, בסרט השני הם חזרו לבינוניות האופיינית לסרטי DC בשנים האחרונות (מאז טרילוגיית ״האביר האפל״).

החצי השני של ״וונדר וומן 1984״, הוא מלודרמה רומנטית, וגל גדות היקרה שלנו מוצגת שם כתלותית בגבר האהוב שלה ונאבקת בין האהבה שלה לטובת העולם. זה בתוספת התלבושות החושפניות יותר, הופך את וונדר וומן לכל מה ש״האלמנה השחורה״ היא לא. התייחסתי לעובדה זו גם בסקירה שלי ל״קפטן מארוול״ בזמנו. אם אני צריך לבחור דמות לחיקוי עבור הבת שלי, הדמויות הנשיות איך שמארוול מציגה אותן, הרבה יותר מדברות אלי.

סיכום

״האלמנה השחורה״ הוא סרט קצבי, עם אקשן נהדר, מנה גדושה של הומור. רמת משחק טובה, תסריט בסך הכל מעניין, ו-וויואליות מוקפדת. הסרט מהנה מאוד מתחילתו ועד סופו, זאת למרות דמויות הנבלים, הלא מספיק מעניינות.

שורה תחתונה, מארוול עשו זאת שוב ובגדול, ״האלמה השחורה״ הוא הוכחה נוספת ליכולת של מארוול לייצר בידור מלא בכייף, הומור, אקשן ורגש.

הציון שלי: 8/10

*לא ללכת בכתוביות, יש פוסט קרדיט.