AVReviews

סדרת הפשע וההרפתקאות “לופן” חוזרת לחלק שני. גם החלק השני מורכב מחמישה פרקים. האם הסדרה מצליחה לשמור על הקלילות הקצביות והכיף המשולב בנוסטלגיה לסרטי הפשע הקומיים של פעם?

תקציר העלילה – תזכורת לחלק הראשון של לופן

אסאן דיופ (עומאר סיי) הוא גנב ומתחזה מקצועי שהושפע עמוקות מדמותו הספרותית של הגנב הג’נטלמן, ארסן לופן. אסאן מנסה להתנקם במשפחת פלגריני העשירה והחזקה, שגרמה עוול לאביו והובילה בסופו של דבר להתאבדותו בכלא. הוא אובססיבי בנושא זה, מה שגורם לחברתו קלייר לעזוב אותו. לשניים יש בן מתגבר משותף, ראול, אותו אסאן מאכזב בדרך קבע, שוב בגלל אותה אובססיה.

לסקירה שלנו לחלק הראשון

בפרק האחרון בחלק הראשון, אסאן, קלייר וראול מגיעים לעיירה קטנה בה מתקיים פסטיבל של חובבי לופן. בזמן הנסיעה ברכבת לפסטיבל, אסאן מתעמת עם לאונרד, עוזרו הבכיר של פלגריני, שעקב אחריו. במהלך הפסטיבל, ראול מתרחק מאסאן וקלייר ונחטף בידי לאונרד. אסאן מנסה למצוא את ראול, במקום זאת הוא נחשף בידי הבלש יוסוף.

תקציר העלילה – לופן חלק שני

בחלק השני הסיפור מעלה הילוך, פלגריני מחזיק בראול ומשתמש בו כפיתיון בניסיון ללכוד את אסאן, בו בזמן שאסאן מופלל, בדיוק כמו אביו לפניו, וכעת אסאן מסומן כפושע הכי מסוכן בצרפת. אסאן לא נשאר חייב, ומשתמש בקשריו עם בתו של פלגריני, ג’ולייט, בעזרתה הוא מצליח לגרום לפלגריני להיעצר.

המאבק בין השניים מגיע לעימות מכריע באירוע ההתרמה של קרן פלגריני, שם ג’ולייט מגייסת כספים מעשירי צרפת למען מתן חינוך וחשיפה לתרבות לילדים מעוטי יכולת, בזמן שפלגריני זומם להעביר את מירב הכסף לחשבונו הפרטי. אז האם לופן יצליח להערים על אויבו המר?

קלילות ואפס ריאליזם, בלי הקלילות

הכותרת “קלילות ואפס ריאליזם” הופיעה בסקירה שלנו לחלק הראשון של לופן. שלוש המילים האלה דיי סכמו את החלק הראשון ואת הקסם בו, חוסר הרצינות, ההומור והמחווה לז’אנר שלא קיים עוד, של סרטי פושעים תמימים וחסרי היגיון.

בלופן חלק השני, הקלילות הזו כמעט ונעלמת, מה שמציף בקלות יתר את הבעיות, שהיו שם גם בחלק הראשון. עוד לפני כן, הסדרה תופסת תאוצה לכיוון רציני יותר ואכזרי יותר, שאינו מתיישב עם קסם הקלילות שלה. לאונרד (עוזרו הבכיר של פלגריני) חוטף את ראול ומתבצר איתו בטירה נטושה שם הוא מנסה להרוג את אסאן. לפני שהוא נמלט הוא משאיר את ראול קשור בתא מטען של רכב ומעלה אותו באש. זו סצנה אכזרית, שמתנגשת עם הרוח הילדותית והמחווה להרפתקאות של פעם.

שלושת הדיסוננסים בחלק השני

אז את הדיסוננס בין הכיוון הרציני מידי עבור סדרה, שמנסה להיות קלילה, תיארתי בפסקה הקודמת ואולי זהו הדיסוננס המשמעותי ביותר. גם הדיסוננס השני מרומז בכותרת הפסקה הקודמת, “אפס ריאליזם”. אז למה זה דיסוננס? מכיוון שהסדרה מתרחשת בעולמנו המודרני ונוצרת תחושה כמו סיפור קלאסי בסגנון של שרלוק הולמס שמועבר אל תקופתנו ונוצרת תחושה של סתירה בין התחפושות והתחבולות הדיי ילדותיות לבין המודרניות של העולם בהן הן מתרחשות. כשאסאן הופך להיות המבוקש מספר אחת בצרפת, הוא כבר לא יכול להסתובב חופשי, לכן הוא מסתובב עם קפוצ’ון או שפם מזויף, ועל זה כל מה שיש לי לומר זה “ברצינות?”.

הדיסוננס השלישי הוא מעט עמוק יותר והוא ההתעקשות של אסאן להילחם מול פלגריני, גם כאשר זה הורס את משפחתו ואף מסכן את חיי בנו. אסאן אוהב מאוד את ראול, וכשהוא מציל איתו הוא נותן לראול לבחור האם אסאן יפסיק את הכול ויוותר. ראול שכמעט קיפח את חייו, לא רוצה שאביו יצא מפסיד, ויחד עם ההשפעה מהספרים הבדיונים אודות ארסן לופן, ששניהם מעריצים, ראול אומר לאביו שימשיך במרדף שלו.

הבחירה של ראול באה על חשבון סיכון חייו של אביו, סיכון חייו של ראול וכך שקלייר מנתקת קשר עם אסאן ולא מרשה לראול לראות אותו והכל בשביל שאסאן יהיה ה”גנב הג’נטלמן” כמו בספרים. הצורך הגברי הזה להיות גיבור ולא לחשוב על ההשלכות והסכנות, והעובדה שגם ראול מעדיף את זה, שאביו יהיה איזה גיבור נקמני גם אם זה אומר לוותר עליו בתור אבא, הוא הדיסוננס השלישי שהרגשתי בסדרה.

עריכה וקצב

את החלק הראשון של לופן ראיתי בבינג’ של יום אחד. לעומת זאת, בחלק השני התקשיתי לצפות ביותר מפרק אחד ברצף. לדיסוננסים היה בהחלט חלק בזה, אבל לא רק, גם הירידה בקצביות של הסדרה תרמה לתחושה זו. מצאתי את העריכה בחלק השני של לופן מעט מתישה, זו מילה דיי קשה, אבל זה פשוט הרגיש כבד יותר, הגיוני פחות ויחד הסתכם לדיי מתיש.

החלקים הטובים

אם הגעתם עד כאן, אני מניח שהבנתם שלא ממש נהניתי מלופן חלק שני, הוא בהחלט פחות טוב מהחלק הראשון. יחד עם זאת, עדיין יש דברים טובים גם בחלק השני. איכות המשחק היא טובה, הפעם אהבתי במיוחד את דמויות השוטרים, הבלש יוסוף גארידה (Soufiane Guerrab), חובב של לופן בעצמו, ולדעתי גם השוטר המושחת, דיומון (Vincent Garanger), משחקים מעולה.
בנוסף יש יותר ביטוי לחברות בין אסאן ובנג’מין, גם כיום וגם בקטעי הפלאשבקים לגיל ההתבגרות שלהם.

באופן כללי, הפלאשבקים בחלק השני היו מהחלקים הטובים ביותר בעונה. בתקופת ההתבגרות, הנערים מבצעים מעשי קונדס למיניהם בהשראת הגיבור שלהם, ארסן לופן, שם נמצא הקסם והתמימות שמתחברים ולא מייצרים דיסוננס כמו שהם עדיין עושים זאת בבגרותם.

הפרק האחרון של החלק השני מצליח לסיים את החלק בנימה אופטימית, זהו פרק שעובד טוב יותר משאר הפרקים, הוא מותח וקצבי ולפחות מעניק לחלק סיום ראוי.

סיכום

לופן חלק שני, לוקח את הסדרה למקום רציני ואפל יותר, מה שרק מרחיב את הפער בין ההיגיון של העולם והחיים המודרניים להרפתקה קלסית סטייל שרלוק הולמס. בחלק השני יוצרי הסדרה לא הצליחו לגשר על הפער בין שני העולמות הללו בצורה משכנעת כמו בחלק הראשון.

הרבה מהקלילות והקסם שחוויתי בחלק הראשון של “לופן”, לא משתחזרים בחלק השני, שנשאר דיי נטול קסם ומעייף. הפרק האחרון הוא הפרק הטוב ביותר בחלק הזה, כך שלפחות זה משאיר טעם חיובי יותר לסיום.
הציון שלי: 6/10