AVReviews

״קוברה קאי״ נכנסה לחיינו משום מקום והזכירה לנו עד כמה התגעגענו לעולם של ״קרטה קיד״ מבלי שהיה לנו מושג בכלל! כעת הסדרה חוזרת לעונה רביעית, האם הקסם נשמר גם בעונה זו?

הנה תזכורת לסקירות שלנו לעונות הקודמות:
קוברה קאי – עונות 1-2
קוברה קאי – עונה 3

תקציר עלילה – קוברה קאי – עונה 4

העונה השלישית נגמרה בכך שג׳וני לורנס סולק מקוברה קאי, וג׳ון קריס השתלט על הדוג׳ו שלו. לורנס פתח דוג׳ו חדש בשם “Eagle Fang״. מכיוון שלא היה לו מקום, דניאל לארוסו הציע לו שיתוף פעולה וכעת שני הדוג׳ו-ים מתאמנים יחד באותו המקום, ה״מיאגי דו״.

שלושת הדוג׳ואים מתכוננים לטורניר הגדול של ה״אול וואלי״, כאשר הם התערבו על כך שאם קוברה קאי יזכו בטורניר, שני הדוג׳ואים יפרשו וההפך. אז כעת ללארוסו ולורנס יש איוב משותף, האם זה יספיק בשביל שהם יניחו את המחלוקות שלהם בצד וישתפו פעולה?

בינתיים ג׳ון קריס מרגיש שגם הוא זקוק לשותף, הוא פונה לטרי סילבר, עוד דמות עבר מסרטי ״קרטה קיד״ ושותפו להקמת הקוברה קאי. בנוסף, רובי מוצא מכסה אצל קוברה קאי, הוא הופך לאלוף שלהם ומלמד אותם את כל הסודות של המיאגי דו.

אירועים נוספים כוללים נסיון של אמנדה לארוסו לעזור לטורי, בתקווה לסיים את היריבות האכזרית שלה עם סם. אנתוני, בנם של דניאל ואמנדה ואחיה של סם, גודל והופך להיות למשהו שונה ממורשת מיאגי. מערכת היחסים בין סם ומיגל פורחת בנוסף, שניהם מקבלים טעימה מהשיטות של הדוג׳ו המתחרה, מיגל אצל מיאגי דו וסם אצל Eagle Fang של לורנס. איליי, או ״הוק״, עובר מהפך ומחפש את עצמו, אחר שהפך מחנון מפוחד לבריון יהיר, וחזר בו. בנוסף, קני הוא ילד חדש המגיע לבית הספר, הוא עובר התעללות ומחליט לפנות לדרך של קוברה קאי.

איפה קוברה קאי פוגשת אותי?

אפתח בוידוי, ״שלום שמי אנטון ואני ממש אוהב את קוברה קאי!״. כששמעתי לראשונה על הסדרה, הנחתי שמדובר בבידור פשטני עם ניחוח נוסטלגי. לעומת זאת, כשהתחלתי לצפות בסדרה גיליתי שהסדרה היא למעשה בידור פשטני עם ניחוח נוסטלגי, אבל כזה שעשוי ממש טוב.

ראיתי ואהבתי את סרטי קרטה קיד, בצעירותי, ז׳אנר סרטי האקשן היה אז פשטני במיוחד וסרטים בכיכובם של ואן דם, ברוס לי, שוורצנייגר ועוד היו פסגת הקולנוע עבור דור המתבגרים בסוף שנות ה-80 ושנות ה-90. אומנם סרטי קרטה קיד, לא היו בהכרח האהובים עלי ביותר, למשל העדפתי את סדרת ״נינג׳ה אמריקאי״, אבל הם בהחלט נשארו בזכרוני והפכו לסרטים אייקונים.

לא זכורות לי הרבה סדרות שהחזירו קאסט של סרט אחרי עשרות שנים והראו מה קרה עם הדמויות אחרי כל אותן השנים. יחד עם שילוב של קטעים רבים מהסרטים המקוריים, והחזרות של כל דמות אפשרית מהם, אין מה לעשות, זה מייצר תחושת נוסטלגיה פשוט מטורפת. זה שהסדרה היא קצבית ומהנה במיוחד כמובן תורם גם והתוצאה היא החיוך, שלא יורד מפני מהרגע הראשון עד לאחרון בעונה זו.

עם כמה ש״קוברה קאי״ היא סדרת בידור קלילה ונוסטלגית, היא מעלה לדיון לא מעט נושאים חשובים ומעניינים.

50 גוונים של בריונות

אולי הנושא המרכזי של קוברה קאי ושל סרטי קרטה קיד המקוריים הוא נושא הבריונות. פעם אחר פעם, הבריונות היא זו שדוחפת את הילדים אל הקרטה, קורבנות הבריונות רוצים להיות מסוגלים לעמוד מול מי שמציק להם ובחלק מהמקרים גם להחזיר מלחמה. הקורבנות שואפים לצאת מעמדת חולשה וחוסר האונים. אם נדמה לכם שהסדרה מגזימה בכך שהיא מציגה את בית הספר כמו ג׳ונגל אכזרי בו החזק שורד, כנראה שהתמזל מזלכם ולא חוויתם בריונות, לי אין שום ספק שעבור קורבנות הבריונות, בית הספר נראה בדיוק כך, כג׳ונגל חסר רחמים.

חלק מהיופי של ״קוברה קאי״ הוא שהסדרה מראה מגוון נרחב של התופעה ומראה צדדים שונים שלה. חנונים שחווים התעללות, לומדים קרטה, בעוד חלקם פונים להגנה עצמית, אחרים משתמשים בזה להפוך לתוקפניים בעצמם. חלקם, כמו דמותו של איליי משתנים מקצה לקצה, עד שרגע משבר גורם להם להבין שהם הלכו רחוק מידי. האופי האמיתי של הילדים מתגלה דווקא כאשר הם עוברים לצד החזק, כיוון שאז הם באמת יכולים לבחור מה להיות. לפעמים הם הופכים לשיכורים מכוח, כמו במקרה של איליי, ולפעמים הם גם מצליחים להבין את טעותם.

• 

• 

דמותו של קני, ילד אפרו-אמריקאי חדש המגיע לבית הספר, מציגה בפנינו פן נוסף של הבריונות, בכך שהיא מראה שהתופעה מתחילה גם בגיל קטן יותר. ישנן כמה סצנות של אלימות כלפי קני. ברגע שמדובר בגיל צעיר כזה, זה הופך לעוד יותר כואב ולא קל לראות את רמת האכזריות שקיימת כבר בגיל הזה. קני מחליט לפנות לקוברה קאי, והופך את הקערה על פיה, כאשר הבריונים שהציקו לו הופכים לקורבנותיו. בפרקי הסיום, קני נוקם בבריון שהציק לו, דווקא כשאותו הבריון מגיע לבקש סליחה, לטעמי זו אולי הסצנה האכזרית ביותר של הסדרה.

ללא ספק, הסדרה מעלה לדיון את נושא הבריונות ומראה צדדים רבים שלו. ברגעים מסויימים עברה בי המחשבה שניתן לראות בכל נושא הקרטה בסדרה, כמשל ליכולת של בני הנוער והילדים להשיג כלי נשק בארה״ב.

הורים מודרניים

אל מול כל הבריונות המשתוללת בקרב בני הנוער, קשה שלא לתהות איפה ההורים ומה החלק שלהם בסאגה הזו. אז לא מעט מהילדים באים מבתים פרודים, או בתים בהם ההורים עובדים כל הזמן. קני למשל, מגיע מבית בו אביו הוא איש צבא ואימו עובדת כל הזמן, עד לרמה שלא מראים אותה כלל בסדרה. רובי, בנו של ג׳וני לורנס, היה נטול אב רוב חייו ואימו הייתה עסוקה בלחפש אחר אהבה ומימון לעצמה. עד כאן כביכול יש את הדוגמאות הקלסיות שמובילות לבריונות, פשע והערכה נמוכה אצל ילדים. אך הסדרה מראה שגם ילדים להורים יותר נורמטביים לא חסינים מהתופעה.

הדוגמה הבולטת היא כמובן דניאל ואמנדה לארוסו, כביכול הורים מושלמים, מצליחים ואיכפתיים. בפועל, סם מרגישה חסרת ביטחון ואף נבגדת, במיוחד כאשר אמנדה מנסה לעזור לטורי, מי שלא הייתה רחוקה מלהרוג את סם. בעונה הזו גם אנתוני, בנם הצעיר מקבל יותר זמן מסך. גם בעונות הקודמות היה ברור שהילד מרגיש מוזנח, הוא מכור למסכים והיחס אליו של ההורים הוא כאילו הוא לא ממש שם. זהו כמובן עוד פן של ההורות המודרנית, ההתמודדות עם המסכים, וגם היא זוכה כאן להתייחסות קצרה. אנתוני חובר למספר חברים בעייתים שמדרדרים אותו, ודניאל ואמנדה מופתעים לחלוטין מהעניין.

כמובן שגם ג׳וני לורנס, מייצג תסביכי אב אצל לא פחות משתי דמויות. בנו הביולוגי, רובי, שיוצא נגדו וחובר לקוברה קאי ומיגל, תלמידו הבכיר, שג׳וני גם יוצא עם אימו. ג׳וני מנסה כמיטב יכולתו להיות האב שחסר למיגל ולמרות כוונתיו הטובות, הוא פשוט מפשל פעם אחר פעם. לפעמים זה פשוט לא מצליח וגם זה כמובן חלק מההורות.

צד האור והצד האפל

מוטיב מרכזי נוסף ב״קוברה קאי״, החל מהעונה הראשונה, הוא שבירת המבט הפשטני על ״טוב״ ו״רע״. בסרטי קרטה קיד וסרטים דומים של אותם השנים, הייתה פשטנות רבה בהגדרות של מי טוב ומי רע, דניאל לארוסו טוב, ג׳וני לורנס רע, אין שום ספק. ב״קוברה קאי״, זכינו לשמוע את הצד של ג׳וני בסיפור, על הפרחח החדש שהגיע וגנב את החברה שלו, אבל מעבר לזה למדנו להכיר את ג׳וני בתור בן אדם, וגם פה ושם לראות את הסדקים בתדמית הצחה כשלג של לארוסו.

אחת הגדולות של הסדרה היא בלגרום לנו לפקפק לרגע באותם הנחות הייסוד לגבי מי הוא רע ומי הוא טוב. ברור שבריון שמתעלל בילד אחר הוא רע, אבל מה קורה כשהקורבן מקבל ביטחון והופך להיות לבריון גרוע עוד יותר? או מה קורה כשגבר חמום מוח ומגושם כמו ג׳וני לורנס, נותן את כל מה שיש לו בשביל לעזור למיגל לחזור לעצמו אחרי הניתוח, שלאחריו הוא חשב שהוא לא יוכל ללכת יותר?

אפילו בדמותו של קריס, באמת מלך הרוע, יש נקודות שגורמות קצת להבין אותו. חייל שחזר שרוט לחלוטין מוויטנאם, אחרי שעבר שם דברים נוראים, למעשה ממשיך לחיות על פי אותם חוקי השרדות גם בחברה הנורמטיבית. למען הסר ספק, לא הרגשתי שום רחמים כלפי קריס, באמת דמות נבל אדירה, שאי אפשר שלא לשנוא, אבל אפילו אצלו הסדרה הצליחה להשחיל כמה זוויות שונות למהות דמותו.

ילדים מגודלים המכונים גם ״גברים״

המוטיב האחרון שאתייסח אליו בסדרה הוא כמובן הילדותיות והפתטיות המוחלטת של גברים מבוגרים, הורים לילדים, שעדיין חיים ומבססים את נקודת המבט שלהם על דוג׳ו הקרטה, שהם השתייכו אליו בזמן התבגרותם. טורניר הקרטה של מחוז אול ואלי מתקבל כאן כממש מלחמת עולם על גישות לחיים, עקרונות שבבסיס המהות האנושית. האנשים האלה לא מעדיפים לפרנס את המשפחות שלהם ולגדל אותם בנחת?

תסמין הגברים שלמעשה בפנים הם תקועים בדמות שלהם מהתיכון, היא כמובן לא חידוש גדול, עמוק בפנים אני חושב שרבים מאיתנו הם כאלה. הרבה מההנאות שלי בחיים הן לחזור לאותם הדברים שאהבתי בילדות (כמו למשל ״שליטי היקום״), מספיק לראות איך גברים מבוגרים מתנהגים באיצטדיוני הכדורגל בארץ ובעולם, גם שם אפשר בקלות לראות את הילדותיות הרבה שהיא כנראה חלק מובנה של המין הגברי. ״קוברה קאי״ חושפת עוד את התופעה, גברים בני 50, הולכים מכות בבר וכו.

היריבות הילדותית בין דניאל לארוסו לג׳וני לורנס בעונה 4, דווקא הולכת לכיוונים של פיוס, אבל עם לא מעט מהמורות בדרך, כולל ניסיון שלהם ללמוד את הדרך של השני והכי חשוב, סוף סוף שחזור הקרב שלהם בזירה.

העריכה

בפסקאות הקודמות ניסיתי להראות את נקודות העומק השונות של הסדרה והנושאים המעניינים שהיא מעלה. כמובן שלא מדובר כאן בדרמת עומק כבדה, ההפך הגמור, זו סדרה שהיא הנאה צרופה של קלילות. זו סדרה שלא באמת לוקחת את עצמה ברצינות ומרשה לעצמה לא פעם להראות את ההומור והפתטיות של המצב. אחד הקטעים הטובים ביותר בעונה היה הישיבה של הוועדה לקביעת החוקים של טורניר הקארטה של האול וואלי, הם רבים ברצינות תהומית, כאילו שמדובר בלא פחות מדרקטוריון של חברת ענק.

מעבר להומור והקלילות, גם לעריכה של הסדרה יש חלק חשוב בהנאה שלי ממנה. כל פרק תמיד מתחיל במשהו שונה, חדש ומפתיע. כל פרק נגמר בקליף האנגר, שפשוט מבקש לצפות מיד בפרק הבא. הסדרה לא קופצנית אבל היא בהחלט אנרגטית, מהירה וקצבית ביותר. אפילו כשיש קטעי שיחה ופחות אקשן, קצב ההתרחשות נשמר גבוה.

סיכום

העונה הרביעית של ״קוברה קאי״ היא עונה מצוינת, מלאה בהפתעות, הומור ואקשן מעולה. העריכה היא קצבית והקליף האנגרים בסוף כל פרק מסקרנים ומושכים את הצופה לרצות מיד להמשיך לפרק הבא. הסדרה בנויה על נוסטלגיה לאקשן של פעם, זה היה מה שסיקרן אנשים רבים לצפות בה, אבל זו לגמרי רק נקודת ההתחלה להסבר של למה ״קוברה קאי״ היא כל כך מהנה.

כפי שתיארתי בסקירה זו, יש גם לא מעט נקודות עומק בסדרה, ועם זאת היא לרגע לא מרגישה טרחנית, וכל העומק הזה מועבר תוך כדי הומור, פתטיות משעשעת וכמובן, לא מעט מכות. מה אני אגיד לכם, אני נהניתי בטירוף, ונראה לי שאני יכול בכייף להמשיך עם הסדרה עוד איזה 4 עונות.
הציון שלי: 8/10

https://youtu.be/Lu11Nn2S6ek