AVReviews

יום חמישי אחרי הצהריים העמסנו שוב את הרכב במצלמות וחצובות ויצאנו צפונה (אפילו בתקופה זו, אני מודה שזו לא בחירת הזמן הכי חכמה), הפעם כל הדרך עד רעננה, על מנת לפגוש את ערן פוגל הבעלים של “אודיו פריק”. ערן הוא אחד היבואנים המוכרים והמוערכים בארץ והוא מייבא כמה מותגים אקזוטיים ונחשקים במיוחד. הביקור והראיון עם ערן הם חלק מהפרויקט שלנו “האנשים מאחורי הצלילים“.

אודיו פריק

יש בארץ לא מעט יבואנים קטנים עד בינוניים, רובם מוכרים את המותגים שהם מייבאים, ישירות ללקוח. הביקור אצל יבואן כמו ערן, שונה מאוד מביקור בחנות. לערן יש חדר תצוגה דיי רחב הכולל שתי מערכות, שממוקמות רחוק אחת מהשנייה. סביבת ההאזנה הרבה יותר ממוקדת, לא תמצאו כאן 10 זוגות רמקולים שעומדים צמודים אחד לשני. על מנת שהביקור שלכם יהיה יעיל, מאוד מומלץ לתאם הגעה טלפונית ולסכם על הציוד שיודגם לכם.
האווירה באודיו פריק היא נינוחה ומקצועית, תוכלו לקבל כאן יעוץ והתאמה לצרכים שלכם. יחד עם מותגי הקצה היוקרתיים, יש לערן גם מבחר ציוד יד שנייה וגם מספר מותגים יותר מיינסטרים אותם הוא מקבל מיבואנים אחרים (פוקאל למשל).

ישבנו עם ערן לשיחה, שהייתה מרתקת עבורי ויצאה מעט ארוכה. לכן החלטתי לפרסם את הריאיון בשני חלקים. בחלק הראשון, ערן מספר לנו על כיצד הוא הפך ליבואן, ועל הסיפור מאחורי שני המותגים המרכזיים שהוא מייבא, לקסמן ומג’יקו.

אהלן ערן, תוכל לספר לנו מעט על עצמך?
אני אודיופיל מאז שאני זוכר את עצמי. לא הגדרתי את עצמי ככה, אבל מגיל קטן אני חולה של סאונד, מוזיקה, הקלטות של טייפים ופטיפונים. כל תקופת הילדות הייתה סביב מוזיקה. תמיד אהבתי מוזיקה ולאט לאט התחלתי להתעניין גם באודיו. אחרי הצבא התחלתי להתעסק עם זה יותר ברצינות. הייתי חובב, שמחליף ציוד כל הזמן, כמו הלקוחות שלי היום.
באיזשהו שלב התחלתי להכיר את תחום המנורות יותר לעומק, הסאונד של המנורות הקסים אותי ותמיד הייתי באנלוג, לא משנה אם זה פטיפון מפלסטיק ב-300 שקל, אבל הייתי שם.

איך הגעת לתחום היבוא?
התעניינתי במגברי וינטאג’ של פעם, אהבתי את זה מאוד. אז התחלתי לייבא לארץ, הייתי מביא מ-eBay כל מיני מגברים במצב רעוע ומשפץ אותם פה. בעיקר מגברים של Leak ו-Dynaco, שבאמת פתחו לי את הראש באותה תקופה.
בתחילת שנות ה-2000, ניסיתי להתפתח עם הקטע הזה והתחילו להכיר אותי בתור “פריק של מנורות”. הייתי מפרסם כל מיני דברים למכירה. זו הייתה תקופה קשה, כי מן הסתם הדברים האלה כל הזמן מתקלקלים ולא נעים לך מהבן אדם שלקח את זה. אז באיזשהו שלב חטפתי את הקריזה והחלטתי לחפש לי חברת מנורות חדשה, שתתן לי אחראיות ושירות, כדי שלא אצטרך להתעסק עם הדברים האלה. באותו הזמן עשיתי את זה בשביל הפאן, עבדתי במקביל. לא היה לי בראש לפתוח עסק, לא האמנתי בכלל שאפשר לעשות את זה.

החברה הראשונה שהבאתי הייתה Manley, כי היה לי פטיש ל-EL84 (שפורפרת קטנה). הם היו חברה מודרנית, שהוציאו מגבר עם המנורה הזו, שגם מוציא קצת כוח, איזה 40W (לא 10W כמו הוינטאג’ים). החלטתי שאפשר להתחיל עם זה ואחפש גם חברת רמקולים שיתאימו למנורות, שיהיו נצלים. תפסתי את Living Voice דיי בהתחלה שלהם, כשהם התחילו לייצר את סדרות הרמקולים הרגילה שלהם. הם קיבלו ביקורות מטורפות באנגליה. אז, לא היינו נוסעים לתערוכות, אבל בגלל הביקורות החלטתי לדבר איתם ולהזמין איזה זוג בשביל לראות איך זה ילך. וככה זה התחיל עם Manley ו-Living Voice. הייתי גר בבית דגן, ועשיתי את העסק בדירה שלי. לקחתי את אחד מחדרי השינה והפכתי אותו לחדר הדגמות וככה התחלתי לעבוד. כל היבואנים הקטנים התחילו ככה, וחלקם עובדים ככה עד היום, מהבית.

מתי הגיעה הקפיצה הגדולה מבחינתך?
בשנת 2005 הייתה לי חשיפה מאוד טובה בתערוכה בארץ. אז היה רק אתר יחיד שהתעסק בתחום, hometheater. הם הקימו תערוכה שנתנה במה ליבואנים קטנים. התערוכות שהיו עד אז, כללו רק יבואנים גדולים יותר ונערכו בבתי מלון, כמו הילטון. התערוכה ב-2005 נתנה לי פוש רציני. הצגתי שם מערכת שהייתה מבוססת על פרה ומונובלוקים קטנים של Manley עם רמקולים של Living Voice ונגן תקליטים של Electrocompaniet. רן לוי, שסקר את התערוכה, נתן לי את ה-“Best Sound”, ומאז קיבלתי הכרה. משם הבנתי שאני יכול להתחיל לעסוק בזה, עדיין עבדתי בעוד עבודה וזה היה עסק צדדי עם הרבה חלומות.
לאט לאט פיתחתי את העסק, התחלתי להביא עוד חברות. התמקדתי רק במנורות ובאיזשהו שלב הבנתי שאני דורך במקום ושיש לאן להתקדם. זה תחום אזוטרי, יש הרבה תפעול, תקלות וזה לא מתאים לכל אחד. הייתה לזה עדנה בשנים עברו, אבל כיום זה מתרחק מהמיינסטרים.

ב-2009/10 החלטתי שאני הולך לעשות משהו יותר גדול. לקחתי הימור מאוד גדול והבאתי את חברת Tidal לארץ. בתערוכה של Dtown ב-2010, הצגתי את אחת המערכות הכי מפוארות שאחד מהיבואנים הקטנים בארץ העזו להציג. זו הייתה מערכת של 450-500 אלף שקל. זה היה יומרני מאוד ואנשים עפו על זה. כלכלית ומסחרית זה קורם עור וגידים ואתה מרגיש את התגובות רק אחרי שנה ויותר, עד שאנשים מתבשלים. רמקולים של 200 אלף ₪ קשה למכור בתערוכה, זה כמעט לא קורה. אבל אנשים מבינים שיש גם רמקולים ב-80 אלף, הם נחשפים אליהם ואז זה מתחיל להתגלגל.
כל השוק מאז התחיל להתרומם, גם המחירים עלו, גם אנשים הוציאו יותר כסף, השוק התפתח. מכאן היה לי ברור שנגמר הסיפור עם המנורות, אני לא יכול יותר להתבסס רק על זה. אני חייב למצוא משהו שיהיה גם מותג חזק וגם solid state, משהו שכל אחד ירצה לשים בבית. חיפשתי בסביבות שנה וחצי.”

איך באמת הולך תהליך החיפוש? איך מחפשים מותג?
קודם כל חופרים באינטרנט ברמות מטורפות, מנסים לסנן. הולכים לתערוכות ונחשפים לחברות חדשות שם, אז מתחילים להכיר, יש דברים שתופסים אותך. אתה מנסה להבין את השוק, מה אפשר למכור, מה ילך, מה לא ילך. איזה שמות הקהל אוהב. רוב החברות שעבדתי איתן היו בדר”כ חברות בוטיק. זה קשה להביא מותג גדול, מכיוון שמצפים ממך להתחייב לכמויות. מצד שני הייתה לי התנסות לא טובה במותגי ה-entry level, ניסיתי להביא את Micromega ללא הצלחה. הבנתי שלקהל שלי זה לא מתאים, ואני לא בנוי לעבוד עם חנויות. אז entry level לא צלח, והבנתי שאני צריך להתעסק במה שאני טוב בו. תמיד הייתי מזוהה עם פטיפונים, היה לי את Michell ולאחר מכן התחלתי לייבא גם את Brinkmann. אנלוג זה נישה בפני עצמה, באותה תקופה אי אפשר היה לומר שזה מיינסטרים. מה שנשאר זה למצוא מגבר solid-state איכותי.

מדוע בחרת לייבא דווקא את לקסמן (Luxman)?
האמת לא חשבתי שאביא משהו מיפן, הייתי בקטע של אירופה (אנגליה, גרמניה, איטליה). במקרה הגיע לי איזה טיונר של לקסמן. עד היום הוא אצלי ואני מת עליו. לא ידעתי שבכלל החברה חזרה. היו לה תקופות קשות, היא לא הייתה משווקת בשום מקום בעולם. יום אחד אני אומר לעצמי, הדבר הזה הוא בן 40 שנה, אתה נוגע בכפתורים והכל עובד, ואני רוצה כזה דבר, חברה עם מוניטין וחוט מקשר בין העבר להווה. בא לי מכשירים שינגנו lifetime (לנצח). חברה שאני מוכר, ובן אדם יכול להחזיק את זה עד שהוא מת.

יש ליפנים משהו בתרבות, שמתכננים משהו, רוצים שזה יעבוד לאורך זמן, לא לכולם יש את זה. אז התחלתי לבדוק על לקסמן וראיתי שהם חזרו, אבל עדיין לא הצלחתי להבין אם זה טוב או לא טוב. לפעמים מחזירים שם, ואתה לא יודע מה עומד מאחור. אז ישבתי עליהם כמה חודשים, ויצא לי לשמוע את סט הדגל שלהם (סדרת ה-1000), משהו בעלות של 80 אלף דולר. זה כמובן נשמע טוב, אבל אי אפשר להבין מזה, איך המוצרים למטה בשרשרת ינגנו. נדלקתי ואמרתי שאני מוכן להתאבד על זה, מוכן לוותר על כל החברות שלי, אם אני מביא את זה. באמת הייתי צריך לוותר על הרבה דברים, כי אתה לא יכול להחזיק עשרה מותגים. גם השוק מצומצם וזה יבוא על חשבון משהו אחר, לא תוכל למכור גם מזה וגם מזה.

כיצד התנהל המשא ומתן מולם?
זה היה יותר מחצי שנה של פינג פונג, בדיקות שלהם וניסיונות לשכנע אותם. זה יפנים, אז אתה לא באמת יודע איך לפנות אליהם. בסופו של דבר הצלחתי לעשות את זה והם גם באו לקראתי. כלומר, הם האמינו בי. בשביל להביא חברה כזו, את צריך להחזיק עוד מותגים, היו לי מותגים טובים והם קלטו שיש פוטנציאל. הם בודקים את השוק ואת הפוטנציאל ואמורים שיש להם מינימום של הזמנה. משלוח ראשון, נגיד 100 אלף דולר. הסברתי להם שאני לא מסוגל לעשות את זה, וגם אם הייתי יכול, אני לא חושב שהשוק שלנו ראוי לדבר כזה. אז ביקשתי שנתחיל בקטן יותר, אמרתי להם שאני אתכם ואעשה את כל המאמץ, ואם לא אצליח, דרכינו יפרדו. הם הסכימו, ומאז זה היסטוריה, זה פשוט תפס.

זה היה בסוף 2012, אני זוכר שזו הייתה מתנת חתונה, הבאתי את המשולב הראשון, ראיתי כי טוב. ואז הבנתי את הצמא להיי-אנד יפני, כאילו היה וואקום, לא היו מותגי היי אנד יפניים כמעט. מלא אנשים התעניינו והציעו לי החלפות, העסק היה מפוצץ בטרייד אין. בשביל לעמוד ביעדים, הייתי צריך למכור לכל אחד ומצד שני לשמור על המותג וערכו. אני חושב שלקח לי כמה שנים להיפטר מכל הסחורה שזיכיתי…הייתי חייב לדחוף את המותג ולהוכיח לעצמי וליפנים שאני עומד ביעד שנקבע. היום אנחנו במערכת יחסים אחרת לגמרי לטובה.
זה בעצם מה שביסס לי את העסק ברמה שיכולתי לבוא ולהגיד “אוקיי, עכשיו אני מתמקד רק בזה, עוזב את העבודה”. עבדתי בשדה התעופה, עשיתי דברים מגניבים לגמרי, אבל לא היה מקום לשני הדברים. עבדתי במטוסים פרטיים, אני מאוד אוהב תעופה, אבא שלי היה 40 שנה בארקיע. כך שגדלתי על מטוסים. יכולתי לעשות שם קריירה, אבל הלב הלך עם זה. התפטרתי ופתחתי את המקום במושב אדנים וזה הוכיח את עצמו.

איך הגעת לייבא את מג’יקו (Magico)?
שנה אחרי זה הבאתי את מג’יקו. אמרתי לעצמי שאני מבין עכשיו את העוצמה של מותג חזק ואיכותי. מג’יקו התחילו לקרוץ לדברים יותר עממים. בהתחלה כשהתחלתי לעבוד איתם, הרמקול הכי זול שלהם היה מוניטור שעלה 22 אלף דולר. דיברתי שם עם מנהל מכירות ותיק בתעשיה אך חדש בחברה, והוא היה מאוד ענייני וחשף בפני שיש למג’יקו תוכניות לעתיד, למוצרים גם יותר נגישים- זה יקח כמה שנים, אבל הם יגיעו לשם. הוא אמר לי: “קח את זה עכשיו , תראה נכונות ויהיה לך יותר נוח בעתיד.”

גם איתם הייתי צריך לבצע הזמנה ראשונית, משהו מטורף. עוד הפעם רמקולים במעל 200 אלף ש”ח, הייתי חייב לעשות את זה בשביל לבנות את המותג נכון ואת עצמי. קראתי לזה “הפסל”, אנשים באים, שומעים, אומרים “ואו” ובסוף קונים משהו, אולי ב-20-50 אלף שקל.

חברות האודיו המצליחות מאוד קשוחות, זה לא ככה בכל התחומים. מג’יקו לא היו מוכנים לתת לי הנחה בכלל, “אתה רוצה לעבוד איתנו, תעבוד, לא רוצה, אל תעבוד”. בשביל להצדיק הבאה של רמקול בסדר גודל כזה, אתה צריך למכור שני זוגות כאלה רק כדי שזה יכסה את העלות, ורוב הסיכויים שזה לא יקרה. אז אתה מנסה למכור מהסדרות הנמוכות יותר בשביל לכסות על זה. לקח אולי שנתיים עד שהצלחתי למכור זוג רמקולים מהיקרים שלהם. מג’יקו ממש אלופים בשיווק וזה עוזר לך לעבוד, ועדיין זה מאוד קשה למכור את הדברים האלה.

מה היו השיקולים לבחור דווקא את במג’יקו?
מעבר לאיכות הצליל וההדגמות המרשימות שנחשפתי אליהן במינכן, היה לי חשוב להביא מותג של חברת על שמפמפמת מחליפה ומחדשת ומובילה. יש להם טכנולוגיה שנמצאת בשיא, תצוגות מהשורה הראשונה בתערוכות וכיוון ברור שהם הולכים אליו. יש חברות אחרות ש-15 שנה מוציאים את אותם הרמקולים בדיוק או בשינויים מינוריים. יש בזה בעיתיות מבחינה שיווקית, אם רמקול נשמע נהדר לפני 15 שנה, הוא ישמע טוב גם היום. אבל הלקוחות היום רוצים להחליף כל 4-5 שנים ואתה חייב לתת להם מענה. אם אין לך חברות כמו מג’יקו, אז אתה כל הזמן תצטרך לחפש חברות אחרות ולא בא לי לעבוד עם מאה אלף חברות. אז החלטתי שאני רוצה להביא חברות גדולות וחזקות, למרות שיהיה לי קצת יותר קשה לעבוד איתן. אבל אם זה יתפוס, אני יודע שעכשיו לא צריך לחפש עוד רמקולים. הם תמיד יהיו מעודכנים ויחדשו.

זה שיקול מעניין בבחירת מותג
כן, זה משהו שלקח לי שנים להבין את זה. בהתחלה אתה מחפש רק סאונד. “עזוב אותי מה החברה מפתחת, תן לי סאונד טוב”. עם הזמן למדתי שזה לא הדבר הכי חשוב בשביל לפתח עסק וזה לא נכון. אז ברור שסאונד טוב שאני מתחבר אליו זה הבסיס, אני לא יכול למכור מוצר שאני לא מחובר אליו, אבל אם החברה לא מחדשת, אי אפשר לבנות על זה שיווק לאורך זמן. אתה לא יכול לשלוח את אותו הדגם לכתבים שוב ושוב. כך שאני שומר גם על מותגים יותר בוטיקים כמו Franco Serblin או Living Voice (שזה אהבה אישית שלי), אבל גם מחזיק את הדברים היותר מודרניים ומובילים כמו מג’יקו.
מבחינת סאונד הייתה לי הרגשה שהחיבור בין לקסמן למג’יקו יהיה קסם. כיום הרבה דילרים בארה”ב מוכרים מג’יקו עם לקסמן. יש ביניהם Match טוב, וזה לא ציוד כל כך יקר (הכל יחסי כמובן), ואנשים רוצים חברות כאלה.
בנוסף, הטכנולוגיה של תיבות אטומות ודרייברים שמתוכננים לעבוד איתן קסמה לי בעקבות הניסיון הגדול שהיה לי עם סאבים של JL AUDIO – זה מקנה יתרון כפול: גם באס סופר איכותי ונקי, וגם ורסטיליות גבוהה יותר במיקום הרמקולים בחדר! בעיה שנתקלתי בה לא פעם בשידוך רמקולים בעלי פורט אחורי בסלון ביתי סטנדרטי.

עושה רושם שלקחת הרבה סיכונים
כשאתה מתחיל עם העסק הזה, אתה לא יודע לאיפה תגיע. לקחתי הרבה סיכונים ולא ישנתי הרבה לילות. יש הלוואות וחובות. אבל בסופו של דבר, אתה לא קונה מניות, אתה קונה “ברזלים”, אני קורא לזה. וברזלים תמיד אפשר למכור. אז אולי תצטרך להוריד עוד 10 אחוז, אבל זה לא כמו להישאר בכלל בלי כלום.

עד כאן החלק הראשון של השיחה שלנו עם ערן פוגל, ה”אודיו פריק”.

המון תודה לערן על הזמן שהוא הקדיש לנו, לא מובן מאליו. תוכלו לקרוא עוד על “אודיו פריק” בדף הפייסבוק שלהם.