AVReviews

“התפריט” הינו סרט מתח, סאטירה ואימה מאת הבמאי מייק מיילוד, בכיכובם של ראלף פיינס ואנה טיילור-ג’וי. הסרט דן בעולם המסעדנות הגבוהה ונותן לו טוויסט בלתי צפוי.

תקציר העלילה – התפריט

באי מבודד שוכנת אחת המסעדות המפוארות בעולם של השף סלוביק (ראלף פיינס). אל המסעדה מגיעים האורחים על גבי אוניה, שמהווה את דרך הגישה היחידה למסעדה. בערב המדובר מגיעים כמה קבוצות של סועדים. הזוג הראשון הם ה”פודי” המתרגש, טיילור, שמגיע עם מרגו (אנה טיילור-ג’וי, “גמביט המלכה“, “ספליט“), בת לוויותו, שהחליפה ברגע האחרון את בת זוגו. מבקרת המסעדות המהוללת, ליליאן (ג’נט מקטיר, “האוזרק“) מגיעה יחד עם שותף. בנוסף מגיעים זוג מבוגר, אשר ביקר במסעדה פעמים רבות, שלושה גברים צעירים ועשירים, שעובדים בחברה אשר המסעדה הזו שייכת לה והזוג האחרון מורכב מכוכב קולנוע בינוני (ג׳ון לגויזאמו), שהקריירה שלו נמצאת בירידה, שמגיע עם הסוכנת/העוזרת האישית שלו.

כשהסעודה מתחילה, לאט לאט הסועדים מתחילים להבין שלא מדובר כאן בארוחה רגילה, אלא ערב בו, מלבד לאכול, הם יצטרכו להתמודד עם האמת על עצמם, הכל חלק מ״התפריט״ המיוחד של השף.

השורה התחתונה

״התפריט״ הוא מותחן אימה סאטירי על אחד הנושאים הכי פופולריים בעשור האחרון, אוכל. הסרט מבוצע באופן מבריק והוא מעביר ביקורת חריפה על העיסוק המוגזם שלנו באוכל ומסעדנות. הסרט מציג רעיון שיכול להיתפס כמפחיד, מבלי להשתמש בטריקים זולים של הפחדה. עם צילום אווירתי נהדר, אקספוזיציה מעולה ורמת משחק גבוהה של הקאסט כולו, התוצאה המתקבלת היא סרט מתח איכותי ומקורי, שבאמת גורם לחשוב על המקום של האוכל והמסעדנות בחיינו באור שונה.

כשסרט מתח/אימה גורם לנו לחשוב, מה עוד אפשר לבקש?

סרטי אימה ואני – יחסינו לאן

באופן עקרוני אני משתדל להימנע מצפייה בסרטי אימה. פחד הוא אינו רגש שאני מחפש להרגיש בעת שאני צופה בסרטים. יחד עם זאת, אני רואה בז׳אנר האימה, ז׳אנר מעניין בעל פוטנציאל להעביר מסרים, או לשים לנו מראה מול הפנים. אז אם הסרטים הם יותר לכיוון של מותחן, ואינם כוללים הפחדות זולות בדמות ״הקפצות״ למיניהן, לא ברוטליים, או גסים מידי, אני בהחלט יכול גם ליהנות מסרטים כאלה.

״התפריט״ הינו סרט שהוא מותחן וסאטירה על עולם המסעדנות הגבוהה ותרבות האוכל שלנו בכלל. אין כאן קטעים מפחידים, האימה נוצרת מהסיטואציה והרעיון שמועבר בסרט.

לפני שאתחיל לתאר את דעתי על הסרט אציין שאני אשתדל שלא לחשוף כלל את הטוויסט ואת מה שקורה בחלק השני של ״התפריט״ בכתבה זו.

אווירה וצילום

״התפריט״ מחולק לכמה חלקים. בחלק האקספוזיציה הקצרה, הסועדים מגיעים בספינה, ואנחנו זוכים להכיר אותם בקצרה. בחלק השני הם מגיעים לאי והמארחת מקבלת את פניהם ועורכת להם סיור באי. שם היא מראה להם את ההשקעה, את השימוש בחומרי הגלם שהאי מספק ואת המגורים של הצוות, שנראים כמו צריף צבאי עם מיטות צמודות. החלק המרכזי של ״התפריט״ מתרחש במסעדה, כאשר האורחים מקבלים ארוחה בת מספר מנות, כשלפני כל מנה השף מספר את הסיפור מאחורי המנה.

הצילומים באי לפני שנכנסים למסעדה משדרים אווירה מאיימת, המטרימה את מה שעתיד לבוא. בנוסף ישנם רמזים קלים לגבי הדמויות, למשל העובדה שמרגו לא הופיעה ברשימת האורחים, מלמדת על כך שטיילור הזמין אותה להצטרף אליו ברגע האחרון, או זה שהזוג המבוגר בוחרים לוותר על הסיור, מלמד על כך שזו ממש לא הפעם הראשונה שלהם.

משחק

ראלף פיינס בתפקיד השף הראשי, שף סלוביק, עושה עבודה פנטסטית. הוא מגלם דמות מלאת אפלה, שף שבאיזשהו מקום איבד את חדוות היצירה והעונג בלהאכיל אנשים. בנאום הפתיחה הוא מבקש מהסועדים לא לאכול את האוכל, אלא לחוות אותו, אימרה מלאת יומרנות. ככל שהסרט מתקדם, דמותו הופכת להיות יותר ויותר מופרעת.

אנה טיילור-ג׳וי היא שחקנית באמת יוצאת דופן, מלבד התפקיד הראשי ב״גמביט המלכה״, אנה כבר שיחקה במותחן פסיכולוגי מבריק כמו ״ספליט״ והיא יודעת לייצר את תחושות הפחד ולהפגין את היצר ההשירדותי של דמותה.

גם שאר הקאסט מפגין רמת משחק מצוינת כולל ג׳נט מקטיר, שמגלמת את המבקרת ליליאן וניקולאס הולט, שמגלם את טיילור. לקח לי זמן להבין למה הוא כל כך מוכר לי, ניקולאס גילם את נוקס ב״מקס הזועם: כבישי הזעם״.

הביקורת על אופנת האוכל שהשתלטה על חיינו

הנושא המרכזי של ״התפריט״ סובב סביב האובססיה שלנו למסעדות גורמה יוקרתיות. נדמה שבשנים האחרונות, אולי בזכות ריאליטי האוכל, ששוטף לנו את המסך, הטבחים והשפים עלו לדרגה של כוכבי רוק. האוכל הפך להיות מתוחכם עם חומרי גלם אקזוטיים, טכניקות מסובכות ומעל להכל לאומנות של ממש, שמלווה גם בסיפורים. הסרט מציג את צדדים רבים של תרבות זו. החל מהטבחים שמתייחסים לעבודתם ברצינות תהומית של צבא קשוח. הזכרתי כבר את המגורים של הצוות, זה מתבטא גם בעבודה השקטה והקפדנית ובכך שבכל פעם שהשף מוחא כף, הם נעמדים דום כמו חיילים.

הרצון העז של הטבחים לרצות ולמצוא חן בעיני השף מובע כאן באופן קיצוני. פן נוסף של יחסים פיקודיים ובעייתים מתבטא בנושא של הטרדות מיניות, שמוזכר לקראת סיום הסרט.

השף עצמו מקדיש את כל חייו למסעדה, הוא מציין באחד הדיאלוגים שהוא לוקח יום חופש אחד בחודש, או משהו בסגנון. מצד אחד הוא מבקש לא ״רק״ לאכול את האוכל שלו, מצד שני הוא זקוק פעם אחר פעם לחיזוק הזה מהסועדים, שאכן האוכל טעים. עוד הדגש סאטירי לדמות השף הוא בסיפורים המוזרים שאותם הוא כביכול מתרגם למנות ולפלצנות המוגזמת שיש בכל מנה, כשהשיא הוא מנת לחם ומטבלים, שמגיעה ללא הלחם.

דמותה של המבקרת, זוכה אף היא ליחס סאטירי, הלועג ליכולת של המבקרים לדמיין סיפורים עוד יותר מופרכים מאחורי המנות, אפילו מהסיפורים שהשף עצמו מביא. המבקרת בטוחה שהיא יודעת הכל, היא מוסיפה דימויים מההיסטוריה או המיתולוגיה בשביל להישמע חכמה. גם כשדברים לא הגיונים מתחילים לקרות, ליליאן בטוחה לגמרי שזה חלק מההצגה, מה שמהווה ביקורת על כך שהמבקרים עסוקים יותר מידי בפרשנות ולא רואים את מה שמתרחש מול העיניים שלהם.

הזוג המבוגר שמבקר פעמים רבות במסעדה היוקרתית, אף הם מהווים ביקורת. הזוג מייצגים אנשים עשירים שהולכים למסעדות האלה, מבלי שהם כלל מבינים או מעריכים את האוכל, הם באים פשוט כסטטוס, כי הם יכולים. כשהשף מבקש מהגבר המבוגר להגיד מנה אחת שהוא אכל בארוחות הקודמות, הגבר מתקשה להיזכר אפילו במנה אחת.

אספקט נוסף של עולם תרבות האוכל שזוכה כאן לביקורת הוא הסלבריטאים שמשתתפים בתוכניות אוכל. כוכב הקולנוע הבינוני, משתף את הסוכנת שלו בתוכנית שלו להגיע לחברת הפקה ולבקש שהם יתנו לו תוכנית של אוכל וטיולים, כי ״זה לא דורש שום כישרון״ לדבריו. הוא לא צריך להתכונן בכלל. כשהסוכנת מבקשת מהכוכב לתאר את המנה שהוא אכל, כל מה שהוא מסוגל לומר זה שהאוכל ״טעים״.

ללא ספק החלק של עולם האוכל שזוכה לביקורת הארסית ביותר בסרט, אלה הם ה״פודיז״, חובבי האוכל. טיילור, שהוא ״פודי על ספידים״, מדבר על אוכל כאומנות הנעלה מכולם, הוא מבין את כל חומרי הגלם, כל הטכניקות וכל הפרשנויות מאחורי האוכל, אפילו יותר מהמבקרת המקצועית. ההערצה שלו לשף ולאוכל היוקרתי הינה אובססיבית. טיילור מוצג כמי שמוכן לעשות הכל, אבל באמת הכל, רק בשביל להיות בסעודה הזו. עקיצה נוספת לתופעת הפודיז, שמועברת בסרט מתרחשת באחת המנות האחרונות, כשהשף מאפשר לטיילור לבשל מנה בעצמו, טיילור רועד מפחד ומבשל מנה קלישאתית ולא מוצלחת, זו עקיצה לפער בין הידע והיכולת לדבר ולשפוט של הפודיז, לעומת היכולת שלהם להביא את הידע הזה לידי ביטוי ולבשל משהו.

סיכום

״התפריט״ הוא מותחן אימה סאטירי על אחד הנושאים הכי פופולריים בעשור האחרון, אוכל. יש כאן ביקורת חריפה על מסעדות יוקרה, שפים, התרבות של המטבחים באותן המסעדות, מבקרי המסעדות, מנחי תוכניות האוכל ואולי מעל כולם על ה״פודיז״.

הסרט מבוצע באופן מבריק, הוא קיצוני ברעיון שלו, זאת מבלי להשתמש בטריקים זולים של הפחדה. עם צילום אווירתי נהדר, אקספוזיציה מעולה ורמת משחק גבוהה של הקאסט כולו, התוצאה המתקבלת היא סרט מתח איכותי ומקורי, שבאמת גורם לחשוב על המקום של האוכל והמסעדנות בחיינו באור שונה.
הציון שלי: 9/10

ראו הוזהרתם, הטריילר של ״התפריט״ חושף מעט יותר ממה שאני חשפתי בסקירה זו.