AVReviews

הסדרה הקומית, “מיסטר איגלסיאס” מבית נטפליקס, היא סדרה מאת Kevin Hench ובכיכובו של הקומיקאי, גבריאל איגלסיאס (שגם השתתף בהפקה). לסדרה יש שתי עונות, כאשר העונה השנייה מחולקת לשני חלקים קצרים.
אז אם אתם רוצים לדעת מדוע הצפייה בסדרה החזירה אותי היישר אל שנות ה-90, המשיכו לקרוא.

תקציר העלילה – מיסטר איגלסיאס

הסדרה מתרחשת בבית ספר תיכון בלונג ביץ’. מר איגלסיאס הוא המורה להיסטוריה, שמשתמש בשיטות לימוד מודרניות ומלאות בהומור על מנת ללמד כיתה של תלמדים מתקשים.
בגדול זו העלילה, מעבר למתרחש בכיתה, חדר המורים וחדר המנהלת הם זירות ההתרחשות הנוספות. מכיוון שזו קומדיית מצבים, העיקר כאן זה הדמויות ולא קו עלילה כלשהו.

יחד עם איגלסיאס, שאר המורים הם טוני, מורה עצלן, רודף נשים ולא ממש מוצלח בשני התחומים. אבי שהגיע ללונג ביץ’ מדקוטה, כלומר המורה שהגיעה מהכפר אל העיר הגדולה, הדמות שלה תופסת את תקן היפה, התמימה וזאת עם המוזרויות של “גדלתי בחור”. המאמן דיקסון, הוא מאמן הפוטבול של התיכון, הוא שוביניסט, לא מבריק במיוחד, ותמיד מסתובב עם ספל קפה “מחוזק”. מר. הייוורד, הוא המורה הוותיק, שנמצא לקראת פרישה, שום דבר כבר לא מרגש אותו, והוא מייצג את החלק הציני של מערכת החינוך.

לאחר שסיימנו עם המורים, נעבור למנהלת פאולה מדיסון. פאולה היא הישגית, קשוחה, ומתה על אור הזרקורים. סגן המנהל הוא קרלוס. קרלוס הוא דיכאוני, חובב סדר ושליטה, לא מחבב ילדים או אנשים באופן כללי, והתשוקה היחידה שלו היא תיאטרון.

הצלע השלישית במשולש שמרכיב את הסדרה “מיסטר איגלסיאס” הם כמובן התלמידים. חביבת המורה, היא מריסול המקסיקנית, נערה מבריקה וחרוצה שעובדת בשלוש עבודות ומצטיינת בלימודים, בעלת דעות חזקות ומתקדמות וחוש צדק מפותח. איתה בשולחן יושב מייקי, נער ביישן, רחוק ממבריק, שמאוהב במריסול מאז ימי הגן בערך. וולט הוא נער ג’ינג’י חובב בדיחות, נער רגיש ומצחיק. לורנזו האפרו-אמריקאי, הוא שותפו של וולט לשולחן. לורנזו אובססיבי לגבי האפשרות שכל הרשתות עוקבות אחריו. בנוסף יש את גרייס, שמתביישת לדבר ומשתמשת במחשב שלה שידבר במקומה, וויטני העשירה, הסנובית, חובבת החיים היפים.

כמובן שיש גם הופעות אורח שונות לאורך הסדרה.

איגלסיאס

למרות שכל אחת מהדמויות של הסדרה תורמת לתוצאה הסופית, אין שום ספק מיהו הכוכב המרכזי כאן. גבריאל איגלסיאס הוא קומיקאי מצליח, יש כמה הופעות שלו גם בנטפליקס. הוא שמנמן מלא בחן ואנרגיות, שמאוד קשה להישאר אדיש אליו. מלבד חוש ההומור המהיר והעוקצני, גבריאל הוא חקיין מעולה, ולא פעם מדובב דמויות בסרטי אנימציה. דמותו בסדרה, מכונה גייב בידי חבריו. גייב הוא לחלוטין דמות המורה המושלם, כזה שבאמת איכפת לו מהתלמידים שלו ובאופן כללי מאנשים. הוא מצחיק, רגיש, ומעורר אמפתיה וחיבה.

התלמידים שלו רואים בו דמות אב, ומערכת היחסים בינו לתלמידיו מראה את הצד היפה ביותר של מערכת החינוך. הגישה שלו ללימודים משלבת המון הומור ואהבה כנה למקצוע. התפקיד הזה פשוט תפור על גבריאל, וגם השם מרמז שהוא דיי משחק את עצמו.

הנוסחה הקלסית עם נגיעות מודרניות

אז למה הסדרה הזו כל כך מזכירה לי את שנות ה-90? כי זה בערך היה הפעם האחרונה שראיתי סדרה כזו. הסדרה מלאה בתום, רוח טובה וקלילות. אבל הסיבה האמיתית שהיא מזכירה לי את שנות ה-90 זו הדרך שבה היא עשויה. החל מהפתיח שאומר “הסדרה צולמה מול קהל אמיתי”, התפאורות הקבועות הקלסיות של קומדיית המצבים, ולבסוף הצחוק של הקהל מכל בדיחה, שכבר שנים אין את זה בסדרות קומיות.
מה הן אותן סדרות שנות ה-90 שאני מתכוון עליהן, אז בעיקר “אריזה משפחתית” ו”הנסיך המדליק מבל אייר”, וסדרות נוספות שהיו חלק משידורי הערב בערוץ הילדים המיתולוגי.

ההומור בסדרה מורכב הרבה מסטריאוטיפים, אפיון הדמויות בנוי בצורה ברורה על כך. בנוסף לחלק מהדמויות יש catch-phrases, כלומר אמרות קבועות שמאפיינות אותם: “א-בום” של קרלוס, “בינגו ובאנגו” של המאמן דיקסון ועוד. מה שהיה מאוד מקובל בסצנת קומדיות המצבים שנות ה-90. נושאים אקטואליים כמו, פוליטיקה, איכות הסביבה, הטכנולוגיה שמשתלטת על חיינו ,בנוסף לרפרנסים לסרטים ואירועים עדכניים, גם הם זוכים להתייחסות הומוריסטית בסדרה.

למרות האופי הפוזיטיבי של הסדרה, לא מעט מההומור הוא בדמות הקנטות, בעיקר לכיוונם של טוני, הנפוליאון רודף השמלות והמורה העצלן, ושל קרלוס, שונא השמחה ורודן של סדר. זה מזכיר מאוד את היחס שדמויות, כגון דמותו של קרלטון מ”הנסיך המדליק”, או סטיב ארקל מ”אריזה משפחתית”, זכו להן.

התיכון המוצג בסדרה, אומנם מסודר ומוקפד, אבל מרגיש ראליסטי בהרבה מובנים. למשל, הילדים מרגישים ילדים, גם אם הם מוקצנים. בכל כך הרבה סדרות נוער כיום, בחורות ובחורים בני 25 מגלמים תלמידי תיכון, מה שמעניק תמיד תחושה של אי-נוחות וזיוף.

בכל זאת, יש תיבול מודרני, למשל גייב הוא אלכוהוליסט לשעבר, שהולך לפגישות אלכוהוליסטים אנונימיים. עם בסדרות ההן של שנות ה-90, רוב המשפחות היו אידאליות, ב”מיסטר איגלסיאס”, פחות או יותר, כל הילדים באים ממשפחות בהן ההורים גרושים, כולל גייב, שלא הכיר כלל את אביו. כל המורים רווקים, מלבד מר הייוורד, שהמשפט האהוב עליו הוא “אל תספרו לגיטוורד (אישתו)”. כך שהסדרה מרגישה מעודכנת למרות המחווה הברורה שלה אל אותן הסדרות משנות ה-90.

סיכום

מי שעוקב אחר סקירות הסדרות והסרטים שלי, יודע שאני מלין לא פעם על אובדן התמימות בטלוויזיה והקולנוע של העשורים האחרונים. כל דבר שכולל תום, מקוטלג מיד כילדותי ולא מעניין. ואני אישית מלא בגעגוע לעידן תמים יותר, לא רק בקומדיות, אלא גם בסרטי האקשן והמדע הבדיוני. לכן עבורי “מיסטר איגלסיאס” היא סדרה שהחזירה אותי לכל מה שאהבתי בטלוויזיה של שנות ה-90. זו סדרה מצחיקה, עם מסרים חיוביים ותחושת good vibe כללית. מהפתיח עד לסיום כל פרק, החיוך לא ירד מפניי.
אז אם אתם מחפשים סדרה קומית תמימה יותר ועם ניחוח של פעם, אני מאוד ממליץ לכם על “מיסטר איגלסיאס” בנטפליקס.
הציון שלי: 8.5/10